לבב דוד קלט

הלכות סוטה

פרק א' דין ג' קינא לה על שנים כא' ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שניהם אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה ע"כ. הנה מדקאמר רבינו אפילו הם שני אחיה או אביה ואחיה. משמע דהכוונה דלכאורה שאין לקנאת משנים כאחד הואיל ומותר להתייחד עם שנים כאחד בכשרים. לזה אמר דיכול לקנא משנים כאחד. דבקפידה דבעל תלה רחמנא. דאפי' מאביה ואחיה דמותר להתייחד עמהם בלאו הכי והם שנים ג"כ יכול לקנא דבקפידה דבעל תלה רחמנא. ועל זה כתב מר"ן בכ"מ דיצא לו זה מהירושלמי ריש סוטה מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת ר' יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא לה מאביה ומבנה מקנא לה משני בני אדם כא' וכו' ופסק רבינו כמ"ד דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה

והנה לפי זה דגם במקום שמותר היחוד הוא מקנא לה דבקפידא דבעל תלי רחמנא. א"כ לפי זה אי אפשר לפרש דמה שאמר אחר כך בירושלמי ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם. הוא בלשון בעיא דמספקא ליה אי אמרינן נמי דמקנא לה אפי' ממאה בני אדם כאחד. דשאני בשנים דאיכא למימר דקים ליה לבעל בהו דפרוצים הם אבל במאה אי אפשר דלית בהו תרי כשרים: כיון דגם באביה ובבנה דליכא תאוה בהן קפיד ומקנא לה כ"ש בשאר בני אדם אפילו הם מאה ומאי ספיקא איכא קמיה. להכי אמר דכוונת ר' יוסי דאמר בעי הוא מלשון רצון ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה כאחת. דהיינו דלפי שמקנא לה מאביה ומבנה אפילו אם יהיו מאה בני אדם כולם כשרים ושומרים זה את זה אם רצה מקנא לה דבקפידה דבעל תלה רחמנא. דהשתא גם ר' יוסי סבר הכי שמקנא לה מאביה ומבנה. דלהכי מקנא לה גם ממאה בני אדם ולהכי רבינו פסק הכי

עוד כתב בכ"מ ובפ"ב דכריתות תנן חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מנייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ע"כ. דהיינו שמעיקרא הביא ראיה מן הירושלמי דמקנא לה אפילו במקום שמותר היחוד. ואמר שג"כ נזכר במתניתין בפרק שני דכריתות שמקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה. שמקנה לה מזה וחוזר ומקנא לה מזה שאין אתה יכול לומר שאינו מקנא לה אלא מאיש אחד דהא כתיב הקנאות קינויין הרבה. א"כ ג"כ שיכול לקנאות לה משני אנשים כאחת דמאי שנא מזה אחר זה או בבת אחת. שעל זה הביא מעיקרא מהירושלמי ששם מבואר להדיא כדברי רבינו ואח"כ הביא מתניתין דכריתות שאף ע"פ שאינו כנדון דידן שמעינן מיהא דלאו דוקא שיהיה קינוי אחד מאיש אחד: והשתא לא קשה מה שהקשה הרב מש"ל ז"ל על דברי מר"ן הכ"מ. משום דאף ע"ג דהתם לא דמי לנדון דידן מ"מ ילפינן מינה דאין הקינוי דוקא מאיש אחד כן נלע"ד לפרש בדוחק. ואח"כ ראיתי בבדק הבית בסוף אבן העזר שכתב וז"ל צריך להעביר הקולמוס על מדתנן בפרקא קמא דכריתות ועד ושותה שנית. עיין במה שכתב המש"ל בדיבור הנז' וז"ל והתוס' שם תמהו על רש"י דמה קינוי שייך הכא דלא מיתסרא בסתירתה ומדאצטריך למעוטי ש"מ דמיתסרא ע"כ ולא ידעתי מה יענו התוספות באותה שהבאתי פרט לשקנא לה דרך איברים וצ"ע עכ"ל: ואנכי איש צעיר דלא קשה מזה על דברי התוספות דלא אמרו הכי אלא בשומרת יבם דאם כדברי רש"י דאינה נאסרת בבעילתה. לא צריך קרא למעוטי משתיה משום דכל שבעילתה אינה אוסרתה אם כן קינוי שלה אינו קינוי ולהכי ס"ל דמיעוטא דקטן הוא איירי לפחות מי"ג שנה דאף על גב דאשה נאסרת על בעלה כל שהוא מבן ט' ולמעלה קאמר קרא איש דלענין סוטה לא החשיב רחמנא קינוי אלא מבן י"ג ולמעלה. דלהכי אצטריך קרא למעוטי אע"ג דאשה נאסרת בביאת קטן מבן ט' ולמעלה. אבל בפחות מבן תשע לא אצטריך קרא כיון דאינה נאסרת בבעילתה כמו דבריהם הכא. אבל בשקינא לה דרך איברים אע"ג דאינה נאסרת בבא עליה דרך איברים אפ"ה אצטריך קרא למעוטי כיון דבבעילה נאסרת אף ע"ג דלא קינא לה אלא בדרך איברים הוה אמינא דקינויו קינוי כיון דבבעילה נאסרת והוא קפיד בדרך איברים ליהוי קינוי להכי אצטריך קרא. אבל בדבר שאינה נאסרת גם בבעילה עצמה מאי קינוי איכא כיון דבסתירתה לא הוות מיתסרא: ומעתה הך ראיה שהביא לדברי רבינו מהך דדרך איברים דמשמע מינה דאצטריך קרא למעט בדבר שאין האשה נאסרת. ליכא ראיה מהך דשאני התם שהבעילה אוסרתה ואינו דומה לקטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד שאינה נאסרת בבעילתו: אלא דרבינו ז"ל ס"ל כדעת רש"י דאף בשאינה אוסרת בעילתה שייך קינוי כמו דשומרת יבם דקא מפסדת כתובתה ומריבויא דקרא כדאמר בש"ס. וכי היכי דלא לילף מינה גם בקטן אצטריך קרא למעטו מקינוי מדכתב איש והא דלא ממעיט לדעת רבינו אלא בפחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה הוא כמ"ש הכ"מ לקמן דכל שהוא מבן ט' ויום א' כיון שביאתו ביאה מקרי איש לגבי שכיבה

דין י"ד האשה שקינא לה בעלה וכו' ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה שנא' ועד אין בה והרי כאן עד ע"כ. כתב מר"ן הכ"מ איני יודע מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי סתירה ע"כ הנה מלבד שמדברי רבינו נראה דלא בעי שיעיד שנטמאת באותה סתירה. ג"כ מדברי מר"ן אלו נראה ג"כ כך במ"ש מפני שהוא אחד מעדי סתירה. דמשמע דבעדות סתירה לא דיבר מענין טומאה. אלא שאח"כ ראה אותה שנטמאת עם זה שקינא לה ממנו על זה אמר למה יגרע מבני שהוא מעדי סתירה. דודאי דאם הוא מעיד שנטמאת באותה סתירה ודאי דחידוש גדול איכא דאפי' אם בשעת עדותו בסתירה לא הזכיר מענין טומאה ואחר כך בא והעיד שראה אותה שנטמאה לא נאמין לו קמ"ל דנאמן ואפי' אם תפרש דבעדות של סתירה הוא אמר שנטמאת דכך בעי. ג"כ בזה חידוש דהעד השני לא דיבר מענין טומאה והוה ליה כמכחישין זה את זה. קמ"ל דליכא הכחשה דזה נתן דעתו היטב וראה שנבעלה. אלא ודאי דפשיטא ליה למר"ן דלא בעי להעיד שנטמאת באותה