לבב דוד יד

ובכל זמן לכופו לגרש שלכך אנסוהו ב"ד עד שגירש. וכיון. שהוא מסר מודעא תחלה כדי לבטלו דמבטל לדברי חכמים משמתינן ליה כמו שעובר על דברי מצוה והא דרב מנגיד הוא דווקא שגירש בלא אנסוהו ועשה מודעא כדי לקלקלה: ואע"פ שבתשובת הרא"ש שהביא שם מרן בב"י משמע דס"ל דרב דמנגיד הוא בגט מעושה כדין. הלא הרואה יראה שאין דעת הטור כך שהרי הרא"ש כת' הטעם דרב משו' דילמא איניש דידע במודעא ומוציא לעז על הגט. והוא כתב הטעם בגט המעושה כדין משום דהוא מסר מודעא כדי לבטל הגט דהוא מצוה על כל בית דין שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש: הרי לך להדיא שאין דעתו. כדעת אביו הרא"ש בתשובה שלהכי הוא מה שכתב דמשמתינן ליה כמ"ש: ועל מה שבסימן. קמ"א שכתב בשם רבינו השולח גט ומבטלו או המוסר מודעא על הגט דמכין אותו מכת מרדות ולא כתב דהרא"ש חולק על זה. הוא משום שראה בתשובת. הרא"ש אביו הנז' שהוא הורה כדברי רב במוסר מודעא ובודאי שגם במבטל הגט כך ס"ל דמכ"ש הוא. לפי הטעם שכתב רבינו שמרבה ממזרים בישראל שהיא לא. תדע ותנשא ונמצא בניה ממזרים. ולהכי לא כתב שאביו הרא"ש חולק על זה כיון שבתשובה הורה כך כן נראה לפי עניות דעתי ודוק

דין כ"ג ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר' הקידושין עיין במש"ל שהביא תשובת הריב"ש וכתב עליו דראייה זו איני מכיר דשאני ב"המ שהיא אחר האכילה ומברך על מה שנהנה וכל זמן שלא נתעכל עדיין הוא נהנה אבל כאן מן הדין הוא שיברך קודם ככל הברכות דצריך עובר לעשייתן ופשיטא שאם קידש ולא בירך שלא יברך עוד הגע עצמך ברכה ראשונה דברכת הנהנין אם לא בירך ואכל הנאמר שכל זמן שלא נתעכל שיברך זו לא אמרה אדם מעולם וצ"ע עכ"ל- ואנכי איש צעיר נלע"ד דראיית הריב"ש ז"ל היא ראייה. גמורה. שכוונת הברכה לברך ה' אשר קדשנו וצונו על העריות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין שגם הארוסות אסורות עד שינשאו על ידי חופה. דהגם שאני מקדש אותה עכשיו היא אסורה עד נישואין. שהוא מברך לה' על הנאה זו המגעת אליו שהתיר הנשואות. וכיון שתחלת הנישואין הם משעת קידושין ויגמרו על ידי חופה. צריך לברך קודם הקידושין שהם תחלת הנישואין כדין כל המצוות שמברך עובר לעשייתן. ואם לא בירך קודם יכול לברך כל זמן שהיא ארוסה עדיין דשייכא ברכה זו. וליכא למימר כיון שלא בירך בשעת הנאה שבאה לו על ידי קידושין הרי כבר עברה שעת ההנאה ומה לו לברך עוד. דזה אינו דכל זמן שהיא ארוסה שלא גמרה ההנאה עד הנישואין יכול לברך שהוא דומה למי שלא בירך ב"המ שיכול לברך כל זמן שלא נתעכל המזון במיעיו שעדיין לא גמרה ההנאה והוא מברך לה' על ההנאה שהוא בה. ג"כ כאן יכול לברך על ההנאה שהוא בה שהתחילה משעת קידושין ועדיין לא עברה. שכל זמן שלא נשא עדיין לא עברה ההנאה והשמחה. ששם ארוסה עליה שהוא בתוך ההנאה והשמחה

פרק ד' דין ג' התקדשי לי בדינר זה וכו' הנה הגירס' שבכ"מ נטלתו וזרקתו לפניו לים ולהכי אמר בגמ' אמרינן דאצ"ל אם זרקתו לפניו למקום שאינו אבוד דהיינו שרבינו קיצר בלשונו. שהיה לו לכתוב ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבוד. וכן כתב בב"י בסימן ל' על דברי רבינו אלו. והכוונה שלא תאמר דממה שלא כתב רבינו אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבוד. דבזה מקודשת כמו שדייק הכי בגמרא על דברי הברייתא. אלא דזה אתי במכ"ש כמו שתירצו הכי בש"ס אלא דרבינו קצר בלשונו שלא הזכיר זה: והנה יש לדקדק על מרן הב"י דלא הוקשה לו ג"כ על דברי הטור שכתב או אפילו שלא. לדבר האבוד אלא זרקתו לפניו. שזה הפך דברי הגמרא. שאמרו לא מבעייא קאמר וכו'. שהיה לו להטור לכתוב ואין צריך לומר אם זרקתו לפניו למקום שאינו אבוד

ונראה לי דאי על הטור ליכא שום קושיא דודאי נקט הסברא דכך היא דעדיף הא דזרקתו בפניו. ממה שזרקתו למקום האיבוד. שנתבעסה עליו עד שזרקה הקידושין למקום האיבוד ולהכי נקט דבריו בלא זו אף זו כמו הסברא של כל אדם דעדיף הא מהאי. ואע"פ שבגמ' העלו דאצ"ל קתני מ"מ כתב הדין שאינה מקודשת. אלא שכתב לפי הסברא של כל אדם אבל על רבינו שלא הזכיר זה שאינה מקודשת חשש הב"י שלא תאמר שאם זרקתו בפניו שלא למקום האיבוד שהיא מקודשת. כמו הסברא של כל אדם שוה עדיף. שלא זרקתו לאיבוד ותהי מקודשת. להכי כתב שרבינו קצר בלשונו שגם בזה אינה מקודשת שבגמ' אמרו ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבוד דאדרבא זה גרע. וכן הרא"ש כתב והוא הדין אם לפניו אינה מקודשת שהוא כדברי הטור ומעתה הותרה תמיהת הלח"מ על הטור

דין ד' אמרה לו הניחהו על הסלע וכו' כתב הרב | המגיד וכתב הרשב"א דבהניחהו על הסלע אם אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת ואינו דומה לדין שנתבאר פ"ה האשה וכו' משום דהתם נתן אותו לבן דעת אבל גבי הניחהו על הסלע או זרקו לים לא ע"כ

נראה דאיירי שאפי' התחילה היא ואמרה לו תן מנה על הסלע ואתקדש אני לך אינה מקודשת. כיון שנתן לשאינו בן דעת. ולפי זה מאי דקתני תנם על גבי סלע בתר דקתני התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך דהוא איירי בשהתחיל הוא. משום סיפא נקט לה הכי דאם היה סלע שלה גם בשהתחיל הוא מקודשת. ומשום הוא אמר ולא דמי להאשה שאמרה תן דינר לפלוני ואקדש לך שהיא התחילה ואמרה לו. דודאי דפשיטא ליה דבעי שהתחילה היא. כמו שקאמר לה הכי בש"ס שם לעיל. וכמו שכתבו שם בתו' בד"ה תנם לאבא ולאביך וכו' וז"ל וא"ת הא אמרינן לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת. ויש לומר דלא דמי דהתם שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש אבל הכא שהוא אמר לה תחלה התקדשי לי והיא משיבם תנם למי שתרצה איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת עכ"ל. וכיון שכן נראה דאם התחיל הוא ואמרה לו תנם לפלוני ואקדש לך לא מהני. מדקא מקשו התו' כנז'. דחשיב תנם לאבא ולאביך כאילו אמרה ואתקדש אני לך. דאם לא כן מאי קושיא שאני התם שאמרה לו ואתקדש אני לך. ולזה אמרו דהתם התחילה היא בדבר דמשמע שאם לא התחילה היא אע"פ שאמרה לו אח"כ תנם לפלוני