לבב דוד קלח

ומוכה שחין. אלא. ודאי דס"ל לרש"י דצער לא נפיק מהאי אלא בושת ופגם דוקא. והכא דרצה לומר דצער דאביה הוא ודאי הוא משום דרשא ראשונה. דהוא משום שבח נעורים לאביה. ודלא כהר"ן שכתב וז"ל אף ע"ג דבפרק החובל אמרינן דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא שאני האי צער שבידו לצערה כהאי גוונא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלת לו בעל כרחה ומצערה ע"כ. הרי דס"ל דגם הצער נפיק מהאי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דודאי דרבינו ג"כ הכי ס"ל אבל הראב"ד דאמר לעצמה אפשר דס"ל כמ"ש. וליכא מהך סוגיא קושיא על הראב"ד ז"ל: וראיתי להרב מש"ל שכתב דיש פנים להראב"ד מדפריך עלה בגמרא מאי קמ"ל תנינן המפתה וכו' ואמאי לא משני צער בתפוסה אצטריכא ליה דלאביה דלא הוה ילפינן לה ממפותה. אלא ודאי מקום יש לומר דפשיטא ליה להש"ס דמתני' דקתני והצער בתפוסה היינו לדידה ע"כ : והנה לפי מה שפירשתי דרבינו יסבור כהר"ן ז"ל דגם הצער דלאביה נפיק מהאי סברא דאי בעי יהיב לה למנוול ומוכה שחין. אם כן הא דלא קאמר הש"ס דצער בתפוסה אצטריכא ליה דלאביה הוא משום דכיון דשמעינן דמפתה חייב בג' דברים גם כן דילפינן להו מאונס. ובאונס דלאביה הוא משום דאי בעי מסר לה וכו'. וכיון דהאי סברא ידעינן לה ממה דקתני מתניתין דבושת ופגם חייב במפותה ולאביה לא אצטריך בודאי גם צער דתפוסה לאביה נמי לא צריכא דמאי שנא וכמ"ש בשם הר"ן דכמו. שהפסידו מבושת ופגם דה"מ למשקל ממון לביישה ולפגמה בכלל זה דהוה מצי לצערה. והילכך לא אצטריך ליה כלל לאשמועינן הכא דלאביה. ושפיר צריך הגמ' לשנויי דמשום פלוגתא דרבי שמעון ורבנן הוא דצריכא ליה וליכא סייעתא להראב"ד ז"ל

פרק ג' דין ב' והמוציא שם רע וכו' נערה מלא דיבר הכתוב ע"כ. כתב בכ"מ ויש לתמוה על רבינו וכו' עיין מ"ש המגיה על הרב מש"ל עד סוף הדיבור: ולדידי לא חזייא לי דפליגא סוגיא דערכין אדהכא דגם לפי סוגיא דערכין דאמרי דהוא משום שם רע מחייב קאמר הכא ואף לפי המסקנא דפטור בקטנה. לפי שאינה בת עונשין והוא כמ"ש בתוספות דכיון דקרא בבת עונשין איירי אין לחייב המש"ר קנס בקטנה. כיון דאין זה ש"ר מקרי דפיתוי קטנה הוא כמו אונס והוי כמש"ר על הנערה שנאנסה דאינו חייב עליה. דאה"נ דאי לא גלי קרא דאיירי בבת עונשין הוה אמינא דגזרת הכתוב לחייב. אבל כיון דאיירי קרא בבת עונשין סברא הוא דאין לחייבו גם על המש"ר על הקטנה כמ"ש דאין זה מש"ר. אף ע"ג דעיקר חיובו הוא משום שהוציא ש"ר כמ"ש בסוגיא דערכין. דאז מה דאצטריך קרא לכתוב נערה מלא ה"א לאו משום עליה אתא אלא משום לאגלויי אדעלמא וכמ"ש בש"ס הכא. ועל זה קא מתמה מר"ן בכ"מ שכתב דברי ר"ל כהוייתן דפיטורא דקטנה משום דנערה מלא דיבר הכתוב. ולא היה לו לתת טעם אלא משום דאינה בת עונשין. וסברא דלא לחייבו קנס וכמו שכתבו התוספות. וגם למה שהוקשה על דברי התוס' דאמאי' הוצרכו לדחות תירוץ זה ממשמעות סוגיא דסנהדרין והלא דבר זה תלמוד ערוך בידינו בפרק ג' דערכין וכו'. נ"ל דלא קשה דעדיפא להו להביא ראיה מדבר שנאמר לענין דינא ולא ממה שנאמר בערכין דהתם לא אתמר לענין דינא אלא לענין גדול הוא שגדול המוציא בפיו. דעלה הוא מה שאמר רבא אמר קרא כי הוציא ש"ר וכו' ודוק. ועל הקושיא דמר"ן עצמו יש לתרץ דרבינו מפרש כפירוש התוספות דף מ"ד דאין זה תלוי בזה דהקושיא היא דאלמא דחסרות הה"א לא מבטל משמעות דנערה. דלפי זה התירוץ כך הוא דהכי דייק למה נכתב כאן ה"א יתירה ללמדנו כל מקום שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע בר מהכא משום דקטנה לאו בת עונשין. דהיינו מדשינה הכתוב כאן דכתב מלא ה"א משמע דיש שינוי בין נערה מלא ה"א ובין נערה חסר ה"א והוא דנערה מלא ה"ה גדולה משמע ונערה חסר ה"א קטנה משמע נמי. דאיפכא ליכא למימר דמסתבר להעמיד כל הפרשה בענין א' דהיא גדולה דהא בבת עונשין איירי דהוא הכרח בדלא למימר איפכא דהשתא הרי נשמע דהנערה מלא ה"א היא גדולה משמע להכי כתב רבינו משום דנערה מלא דיבר הכתוב

דין ט' קידש נערה וגירשה וכו' וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש ע"כ. עיין במש"ל שהקשה דאיך יכול לגרש והלא ספיקא דאורייתא היא ופשיטא דאזלינן לחומרא והניח בצ"ע: ולעד"ן לתרץ כיון דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל. לשלחה אלא היכא דחייב קנס ומלקות והכא לא לקי מספק. דמלקות במקום מיתה עומדת וזה ודאי מדאורייתא הוא אם כן הרי לא נתחייב מלקות מדאורייתא וגם כן בענין הקנס אינו מתחייב מספק. הרי אינו מתחייב לא מלקות ולא קנס מקרי. וא"כ לא הזהיר עליו הכתוב שלא יוכל לשלחה. וזה דקדק רבינו בלשונו הטהור וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש. דהיינו שכל שיש בו פיטור מכל צד שיהיה אם רצה לגרש יגרש

דין י"ב זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד וכו' כתב מר"ן בכ"מ דיש לתמוה שלא אמרו כן בגמ' אלא אליבא דרבנן דהוצאת שם רע הוי בין בעל בין לא בעל אבל לראב"י דאמר דאינו חייב אלא כשבעל אמרינן התם דדברים ככתבן ומאחר שרבינו פסק כראב"י לא הוה ליה לפרש כרבנן ע"כ. ונלע"ד לתרץ דרבינו ז"ל קשה לו על הש"ס קושית התוספות בד"ה בשלמא וכו' תימא דע"כ בשיש עדים שזנתה. איירי וכו' א"כ מה תועלת בפרישת השמלה דפשיטא דלא מתכחשי עדים בשביל כך. ורבינו לא ניחא ליה לתרץ כמו שתירצו התוספות. ולכן הוא מפרש דגם לראב"י ודאי דכוונת הכתוב כמו שפירשו רבנן. אלא מדנקט הכתוב בהאי לישנא ודאי לומר שלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל כמו פשט דברי הכתוב. וזהו שאמר דברים ככתבן שמלה שמלה ממש דהיינו מדאצטריך לכתוב הכי בלשון זה דהוא שמלה ממש. וללמד דבעינן כשבעל כמו פשט הכתוב. אבל ודאי עיקר כוונת הכתוב הוא כמו שפירשו רבנן: