לבב דוד קלז

זולל יותר בושתו מרובה ע"כ נראה שהוא סובר שבאדם חשוב לא יש לה זלזול ובושת כל כך במה שאנסה או פיתה אותה. כיון שהוא חשוב לא יש בושת מרובה כמו אם היה אדם בינוני שיכול זה ופיתה אותה או אנסה. וג"כ אם היה אדם בזוי שזה דרכם לאנוס ולפתות ואין לה בושת כ"כ

דין ז' המפתה וכו' אבל האונס נותן ד' דברים מיד וכונס לפיכך כשתרצה להתגרש או תתאלמן אין לה כלום ע"כ. פי' שאנוסה אין לה כתובה כמו שכתב רבינו בפרק א' וכיון שכן אם רצתה להתגרש מרצונה או אם מת הבעל אינו נוטלת כלום לפי שאין לה כתובה וארבעה דברים כבר נתנם מיד

דין ח' באו עליה שנים אחד כדרכה וכו' אבל אין בשת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבשת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה ע"כ. כתב מר"ן בכ"מ שם אילו באו עליה וכו' ומפרשה רבינו ע"פ דרכו שכתב בפרק ראשון ע"כ. פירוש דפשט דמה שאמרו שם אילו באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלמה וכו' דמשמע בזה עצמה יאמרו בעל שלמה נותן נ' בעל פגומה נ'. אלמא דבחדא שייך ב' קנסות אחד שבא עליה שלא כדרכה ואחד שבא עליה כדרכה אלא כיצד זה שבעל שהיא שלמה נותן חמשים וזה שבעלה פגומה שהיא נבעלת כבר שלא כדרכה נותן חמשים. אלמא מכאן מוכח דגם בנבעלה שלא כדרכה נותן קנס וזה הפך מה שכתב רבינו בפ"א דבנבעלה שלא כדרכה אינו נותן קנס לוה אמר שרבינו יפרשה ע"פ דרכו שכתב בפ"א דבנבעלה שלא כדרכה אינו נותן קנס דהוא יפרש לה הכי בעל שלמה דעלמא נותן נ' בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה והיא כבר נבעלה שלא כדרכה נותן נ' וכן נראה מדברי רש"י שהוא מפרש לה הכי חהו מה שכתב רבינו על מה שמפרש כנז' באו עליה שנים א' כדרכה וא' שלא כדרכה את שבא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס. ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה. וזה שבא עליה כדרכה בין הוא ראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים. אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה שזה נראה להדיא ממה שאמרו ואמרו וכו' שאין בשת ופגם של בת שלא נבעלה כבושת ופגם של בת שנבעלה כבר שלא כדרכה. אבל להפוסקים דסברי דגם בנבעלה שלא כדרכה חייב בקנס נמי. מפרשי לה כפשטה דאיירי בבת אחת וקנס על כל פנים חייב. ומינה ילפינן ג"כ דאין בושת ופגם של האחרון שבא עליה כדרכה כמו בושת ופגם של הראשון

דין י"ג אמרה לו אנסת אותי וכו' שהרי הודה במקצת הטענה כמו שיתבאר במקומו ע"כ. כתב הכ"מ על מה שהשיגו הראב"ד לרבינו לפי הנוסחא שכתוב ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד. וז"ל ומ"ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבושת ופגם וכופר בצער ע"כ. פי' דהוא ז"ל ס"ל דביתומה קטנה אין לומר בה כיון דנתפתת' מחלה כיון שהיא קטנה. ולמד זה ממה שאמרו והממאנת אין לה קנס ולא פיתוי. ופי' רש"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה משמע מזה הא יתומה שאינה ממאנת יש לה פיתוי ואם דגם בקטנה אמרינן דמחלה אמאי יש לה פיתוי אלא ודאי דיתומה דעלמא שאינה ממאנת דהיינו שלא נשאת עדיין אע"פ שנתפתתה נותן לה הכל ולא אמרינן דמחלה. וכך הם דברי רבינו כאן שכתב חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת וכו' אבל המפתה את כולן פטור מכלום. משמע דאינו פטור ביתומה אלא שהיא ממאנת. אבל שאינה ממאנת אלא יתומה דעלמא נותן לה פיתוי שלה. ולפי שהראב"ד קא משיג על רבינו דגם ביתומה לא אתי דמשמע בין נערה בין קטנה על זה אמר איני יודע וכו' דודאי דביתומה דעלמא טענתה קא מחייבא ליה שבועה דאורייתא דהוא הודה שפיתה אותה ונתחייב לה בב' דברים ולא אמרינן בה דמחלה : וכן נראה מדברי התוס' דף מ"ב בד"ה לאביה נמי דבקטנה שייך בה מחילה ומחייבין המפתה יעו"ש

עוד כתב הכ"מ ומצאתי כתוב עוד בנ"א בהשגות וז"ל שהרי הודה במקצת בטענה א"א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופא לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה במקצת וכו' ומה שכפר לה כפר ע"כ. ואני לא ידעתי דמאי משיג על רבינו מזה כיון דרבינו אמר להדיא אח"כ דין י"ד ג' דברים וד' של אונס הרי הן של אב. אם כן הרי מודה במקצת הוא ואם הוא משיג על עיקר הדין מעיקרא לא היה לו להשיג כך. ויותר קשה על דברי מר"ן בכ"מ שכתב ואפילו לפי מה שהוא ז"ל סבור שהצער לעצמה מה שקשה שאין כאן מודה במקצת זה אינו כיון דהוי שלשה דברים דידה הוא אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מקריא היא בעלת דבר ע"כ. והא לפי מה שרבינו סובר דהצער לאביה מאי קושיא יש על רבינו עד שצריך להשיב עליה כיון דהני ג' דברים דידה הוו וכו'. ועוד קשה לי על דברי מר"ן שהביא מהמשנה דממה דקתני והצער בתפוסה משמע דהצער נמי לאביה דקתני ברישא. דזה אינו הכרח דהוא לאביה דיכולני לפרש דהוא לדידה קתני. והיה לו להביא ראיה ממה שאמרו בש"ס בדף ט"ל ע"ב אי הכי מפותה נמי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר שלי דאבוה נינהו ע"כ. הרי להדיא דעל הצער קאמר דאבוה נינהו כדברי רבינו ולזה יש לתרץ דיש לדחות דאימא דלא אמר הכי הש"ס אלא לפי מאי דס"ד דש"ס דיליף בושת ופגם לאביה משום כל שבח נעורים לאביה. וכמו שפירש שם רש"י וז"ל דאבוה הוא דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה והיאך היא יכולה למחול ע"כ. דודאי דמשום דרשא זו נפיק גם הצער שהוא שבח ששבחה על ידו לאביה הוא. אבל אחר מה שדחי להאי וקאמר אלא מסתברא דאביה הוא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין לא נפיק מהאי אלא בושת ופגם דווקא. וכמ"ש שם רש"י וז"ל וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה ע"כ. אבל צער הגוף דלא הוי במנוול ומוכה שחין לא נפיק מניה ואה"נ לעצמה. ותדע דכך הוא שהרי רש"י הביא שלאביה הוא משום שבח נעוריה לאביה. ולמה לו להביא טעם דדחו ליה אח"כ בש"ס. והיה לו להביא הטעם העיקרי דאסיקו ליה בש"ס שהוא דאי בעי מסר לה למנוול