לבב דוד קלו

אבל כודאי בחזקת בתולות חשבינן להו. דהא אמרינן דהשתא דמשנתארסו נאנסו וא"כ גם לר"ג יש להם קנס. והרומיא דקא רמי הש"ס ברייתי אהדדי הוא משום דבחדא קתני ויש להן טענת בתולים ובחדא קתני אין להן טענת בתולים. דעל האי הוא מה שתירץ רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל והא ר' יהושע. דלרבן גמליאל דהיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי הכא נמי אין לה טענת בתולים להפסידה כתובתה דאמרינן אי הוה פקחת לטעון הוה טענה הכי. אבל הם בחזקת בתולות ואם כן יש להם קנס: ואם שר לומר דכוונתו ז"ל דרבינו יפרש דמה דקתני החרשת והשוטה וכו' אין להן טענת בתולים דהיינו שאינם יכולות לשמור עצמן שישארו בבתוליהן ואם כן מי שנשא אותן וכתב להן כתובה. דבתולה. אינו יכול לטעון טענת בתולים כדי להפסידה כתובתה. משום דאמרינן דהבעל ידע דאינן יכולות לשמור עצמן. ואפ"ה כתב להן כתובה דבתולה דמתנה הוא דקא נותן. ולפי זה יצא לנו הדין ג"כ שאין להן קנס שחזקתן אינן בתולות. ואוקמא לה בש"ס כר"ג דהיינו דמצינו לר"ג דמיקל לענין טענת בתולים להאמינה כדי שלא תפסיד כתובתה. שמצינו שאמר דהיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי. ודאי ג"כ הוא מיקל נמי בחרשת שלא לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה אלא אמרינן דאדעתא דהכי נשאה שאינה בתולה. דאין החרשת והשוטה יכולות לשמור עצמן שישארו בתולות. ועל זה קא פריך הש"ס אימר דשמעת ליה לר"ג היכא דקא טענה וכו'. דהיינו דאינו מיקל ר"ג אלא היכא שטענה איהי. אבל אי לא טענה איהי שום טענה כדי להקל עליה מי שמעת. והשיב כיון דאמר ר"ג פתח פיך לאלם וכו' דהיינו דגם טענינן לה כך. ואם כן עכשיו דאין להם טענת בתולים דאמרינן דהחרשת והשוטה אינן שומרין בתוליהן להכי אין להם קנס וזהו שאמר וכיון דקי"ל כר"ג ממילא ידעינן דאין להם קנס: ונלע"ד לתרץ השגתו של הראב"ד באופן זה משום דהא דאמר והאי מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן הוא דוקא על האילונית דמינה קא פריך דברייתא דקתני אילונית אין לה קנס כר"מ. וברייתא דקתני דאילונית יש לה קנס הוא כרבנן ולא אמר על כל מאי דקתני בברייתא. דהיינו דבאילונית מצינו דרבנן סברי הכי. אבל בחרשת והשוטה לא מצינו לרבנן דסברי הכי. ואינו מוכרח לומר דרבנן דסברי דאילונית יש לה קנס יסברו גם כן בחרשת ובשוטה דיש להן קנס

דין י"ב היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא וכו' שאין כאן מלקות כתב הכ"מ שם ת"ר עריות וכו' ופסק רבינו כלישנא בתרא וכו'. פירוש דבריו דמביא ראיה לדברי רבינו שאמר דחייבי עשה כיון שאין שם מלקות משלם קנס משום דמוקים לברייתא כר"ש בן מנסייא. והנה לפי מה שמוקים בש"ס לעיל שלדברי ר"ש בן מנסייא אף בחייבי עשה איירי וכמ"ש לעיל הכ"מ א"כ הבריית' דמשמע מינה דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא הרי לא אתיא כר"ש בן מנסיא דהא ר"ש בן מנסייא גם חייבי עשה נמי שמוכרח לומר דהא דקאמר מני ר"ש ן' מנסייא הוא לענין דתנא דבריית' דריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה הראויה לו כר"ש ן' מנסייא ולא כשמעון התימני. ומדתני בברייתא חייבי לאוין דמשמע אבל חייבי עשה חייב בקנס דלא כר"ש ן' מנסייא מוכרח לומר דתנא דבריית' דדריש לקרא כר"ש ן' מנסייא הוא לענין נישואין דוקא. ומה דפטר בחייבי כריתות וחייבי לאוין הוא משום דאין אדם לוקה ומשלם ואיירי כדאתרו ביה. ולהכי בחייבי עשה חייב בקנס. אע"ג דהתרו ביה משום דליכא מלקות: שזה כדעת רבינו אבל ללישנא קמא אף אם תפרש דאיירי הברייתא בדלא התרו ביה הרי חייבי כריתות פטור משום דאין בהם הויה שלא כדברי רבינו הכא ועוד דלא אפשר ממה שאמר בדין ה' דהוא דריש באשה הראויה לו לאפוקי אפי' חייבי עשה דאינה ראויה דזה דלא כשמעון התימני להכי מוכרח לומר דפסק כלישנא בתרא וכמו שפירשתי ועל זה אמר שפסק רבינו כלישנא בתרא משום דלישנא בתרא הוא. דהשתא אתו דברי רבינו לעיל והכא שוים דהוא כלישנא בתרא וכמו שפי' לה: ואחר כך אמר ועוד דאתיא לה כר' יוחנן וכו' דהיינו . שמלבד מה שפסק הכי הוא משום דלישנא בתרא הוא עוד טעם אחר דלישנא בתרא אתיא כר' יוחנן ולפי מה שפירשתי לה והדבר מובן מעצמו: אלא דקשה לי דלמה ליה למנקט האי בהאי דוחקא כל כך והרי טעמא דרבינו הוא מבואר דפסק כמתני' דראש הפרק דמחייב קנס גם בהנך ופוטר בדהתרו בו משום דאין אדם לוקה ומשלם וכתירוצא דרבי יוחנן וכ"ש חייבי עשה דחייב בקנס דהרי אין בהם מלקות: ואם שר לומר דאם ממתניתין כיון דהך ברייתא קא שקלי וטרי אליבה בש"ס משמע דהלכתא היא. ופשטא דהך ברייתא פליגא אמתני' דהיא פטרה עריות מקנס דמשמע אף בדלא התרו ביה וקא מוקמו לה בש"ס בלישנא בתרא כר"ש בן מנסיא. ולפי דברי ר"ש בן מנסיא אף בחייבי עשה פטור כיון שאינה ראויה לקיימה. להכי מביא ראיה משם לדברי רבינו דמחייב קנס לחייבי עשה דקתני חייבי לאוין דוקא. אבל חייבי עשה חייבין דמוכרח לפרש לה דלאו כר"ש בן מנסייא לגמרי קאמר הש"ס אלא לענין דרשא דוקא וכמש"ל דאז הברייתא סברה כמתני' דהיא איירי בדאתרו ביה ועיין במה שכתוב במשנה למלך לעיל בדין ה' ובמה שכתב כאן והנלע"ד כתבתי

פרק ב' דין ד' כיצד שמין וכו' ואינו דומה מתבייש מאדם חשוב וגדול למתבייש מאחד הנבלים וקל מן הקלים ע"כ. נראה שכוונתו בזה שהמתבייש מאדם חשוב בושתו יותר קשה מהמתבייש מאחד בזוי דומיא דכתב ברישא שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסת למבייש קטנה עניה ובזוייה: : אבל בפ"ג מהל' חובל ומזיק כתב שאינו דומה מתבייש. מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בושתו מרובה ע"כ. ונראה שדעתו ז"ל דשאני אונס ומפתה דאם היה אדם בזוי לא יש לה בשת כל כך שאנסה או פיתה אותה. כיון שהוא להנאתו עשה דיצריה אלבישיה ואין כוונתו לביישה. אבל התם בחובל שהוא כוונתו לביישה אם זה היה קל בושתו מרובה. שאינו דומה לאונס ומפתה שאין כוונתו לביישה אלא שאם זה אדם גדול וחשוב יש בושת מרובה דלא חס לכבודה וזלזלה: אבל מצאתי להר"ן זו שכתב כאן על דברי רש"י ז"ל מ"ש שם וז"ל אדם הבינוני המבייש בשתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב ע"כ. כתב הוא וז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא: אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא