לבב דוד קלא

ואין לפרש בש"ס דהא דאמר במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש הוא לומר דרמי עליה נמי איסור לא תעשה כמו אחיו. והא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה הוא משום דגזרו ביאה א' אטו ביאה ב' כמו בחייבי לאוין. דלא משמע הכי בש"ס אלא באיסור דאורייתא קא עסיק. דהא בבעיא קמייתא דלענין צרתה קאמר כי תבעי לך אליבא דרבנן אף ע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מדי פשוטו. דמשמע דהיא אסורה ככל צרות דעריות דהוא מדאורייתא. ועוד מדקאמר או דילמא כיון דאעקר איעקר. דהיינו והצרה מותרת אבל היא גופה אסורה אף ע"ג דאיעקר. דהוא משום האי קל וחומר דבמותר לה נאסרה וכו' משמע להדיא לענין דאורייתא קא שקיל וטרי כמו צרתה דבעי לה לענין דאורייתא כמ"ש. וכן נראה להדיא מדברי התוס' שם בד"ה צרתה מהו וכו': ועוד דהא קאמר אח"כ אמר ר' חייא בר אבא בעי רבי יוחנן צרתה מהו מי אלים ק"ו למדחי צרה או לא. ואם לענין דרבנן איירי דגזרו ביאה א' אטו ביאה ב' כמו בחייבי לאוין בצרתה מאי שייכות לה בהך ק"ו אי אלים או לא אלים: ועוד מדקאמר בתר הכי רב נחמן בר יצחק מתני הכי וכו' אלא קמיבעי לי היא גופא מי אלים ק"ו במקום מצוה או לא. ואם לענין דרמי עליה איסור לא תעשה דאחיו קאי אי אלים האי ק"ו במקום מצוה. דמשמע דאי אלים במקום מצוה להכי היא אסורה. ואמאי והלא אפילו הוא אלים במקום מצוה כיון דהוא לא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה. ואין האיסור אלא מדרבנן דגזרו ביאה א' אטו ביאה ב'. אלא ודאי ופשוט מהסוגיא דקא שקיל וטרי לענין איסור דאורייתא דאם אלים ק"ו אסורה ולא שייך ביה דאתי עשה ודחי לא תעשה וכמש"ל

דין י"ט אשה שזינתה תחת בעלה וכו' כתב הרב המגיד ופירשו המפרשים ז"ל דלרב צרת סוטה ודאית פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום וכן מוכחת שם הסוגיא ע"כ. הנה כל המפרשים פירשו כך ומן הסוגיא ודאי דמוכחא כך ממה דמותיב ליה רב אשי נכנסה עמו לסתר וכו' והתם קתני ואם מת חולצת ולא מתייבמת דאם רב איירי דוקא אסורה ליבום מאי קא מותיב ליה דהוא נמי אמר דחולצת. אלא מוכרח דרב אמר גם לחליצה. ועלה קא פריך דהא קתני חולצת. אבל ממה דקא מותיב ליה רב חסדא רבי שמעון אומר וכו' לכאורה ליכא הוכחה. דקא מותיב ליה מיבום ואימא דרב אמר דוקא לענין יבום ולהכי קא פריך ליה מיבום. והראיה דלא קא פריך ליה מת"ק דר"ש דקאמרי אחיו של זה ואחיו של זה חולצין. ואם דב איירי גם לענין חליצה עדיף ליה לותיב ליה מת"ק דר"ש דקתני חולצין. אלא ודאי דרב לא איירי אלא לענין יבום ולהכי קא פריך : ליה מר"ש: אבל אין זה כלום דא"כ מאי קא מותיב לרב מר"ש דהוא ס"ל כת"ק דהלכה כוותיה ועוד דאם רב חסדא הכי סבר בדברי רב וקא מותיב ליה מיבום דר"ש סבר דגם ליבום. תקשה ליה מתניתין דספק סוטה דקתני סתמה ואם מת חולצת ולא מתייבמת הרי דגם בספק סוטה אינה מתייבמת כ"ש בסוטה ודאי וליכא למימר דרב חסדא סבר דהך מתניתין דספק סוטה היא אתיא כת"ק דר"ש ולהכי קא פריך מר"ש דמנין לו זה. דאימא דלא אמרי רבנן אחיו של זה ואחיו של זה חולצין אלא בסוטה דרבנן דרבנן אסרי ליבם ור"ש שרי אבל בספק סוטה גם ר"ש יודה דאסורה ליבם: אלא ודאי דגם רב חסדא ידע דרב דמשוה לה לעריות משמע דפטורה אף מן החליצה. ולכן בסוטה דרבנן אסרו להתייבם אבל חליצה בעיא. ולכך לא פריך ליה מת"ק דר"ש דאמרי דאחיו של זה ואחיו של זה חולצין. דמדאורייתא בעיא חליצה ולא פריך אלא מר"ש דאם כדברי רב דסוטה ודאי אסורה מדאורייתא דטומאה כתיבה בה א"כ אמאי ר"ש מתיר בסוטה דרבנן לייבם. הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה להם לאוסרה להתייבם דרצה להכריח מזה דלא כדעת רב דסבר דמדאורייתא סוטה ודאי היא כעריות. דאינה אסורה מדאורייתא ולא פליגי רבנן ור"ש אלא בסוטה דרבנן. דרבנן ס"ל דגם בסוטה דרבנן אסורה להתייבם כמו בסוטה דאורייתא דאסרי בכל גוונא ליבומי. ור"ש ס"ל דבסוטה דרבנן לא אסרי רבנן להתייבם. והך דספק סוטה גם ר"ש מודה דאסרו לייבומי אלא חולצת. כיון דהיא ספק סוטה דאורייתא כך ס"ל רב חסדא במאי דפריך ליה: אבל קשה לי דמאי ישיב רב לדברי רב חסדא. דהא אית לן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: ואפשר דרב ס"ל דלא אמריהן הכא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. כיון דחליצה בעיא מדאורייתא ואי אפשר לפוטרה מן החליצה ולא הוי דמי לדאורייתא דלא תקינו לענין יבום ורבנן ס"ל היכא דשייך לתקן תקון. דהוא לענין יבום אסורה אלא חולצת דכן משמע ממה שאמר הש"ס קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון . דנראה דרב חסדא הוא דסבר הכי ולא רב סובר הכי חה אי אפשר דבכל מקום אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אלא ודאי דרב לא סבר הכי הכא דוקא: עוד כתב אבל הראב"ד ז"ל פסק בפירושיו דחולצת ולא מתייבמת והיא וצרתה שוות וסמך לו על ההיא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה וכו' ואין זה הכרח וכו' וסוגיא בדוכתה עדיפא טפי עכ"ל. פירוש דהראב"ד סמך על הך טעמא דאמר רב יוסף התם איתיה לבעל מי לא בעיא גט וכו' דהאי טעמא נמי הוא גם בסוטה ודאי. ואם כן דלפי האי סוגיא דיבמות נראה דסוטה ודאי אינה חולצת נמי כיון דרב יוסף התם בסוטה אמר האי טעמא אמתניתין דהוא יחול נמי גם אסוטה ודאי ומשמע דבש"ס איתקבל להו האי תירוצא והוא פסק דגם בסוטה ודאי בעי חליצה. וכתב על זה ה"ה ז"ל דאין זה הכרח דאיכא למימר דרב יוסף אמר האי טעמא לפי מאי דהוה מותיב לרב הכא דס"ל דלא יש חילוק בין סוטה ודאי לבין סוטה ספק דלהכי קא מותיב ליה מהך דסוטה ספק. דלפי האי סברא קאמר הך טעמא התם דהוא שייך גם לסוטה ודאי. אבל לפי דמסקינן הכא דאיכא חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק אזי לא מתרצינן התם כמו שתירץ רב יוסף התם משום דלפי תירוץ דרב יוסף התם נפיק דגם בסוטה ודאי בעי חליצה דלפי האי סוגיא דהכא לא סליק שפיר תירוצא דרב יוסף. ועבדינן כמו סוגיא דהכא דסוגיא בדוכתה עדיפא

והשתא לפי דברי ה"ה אלו דסוגיות חלוקות הם אלא משום דסוגיא בדוכתה עדיפא אבל הרא"ש ז"ל כד סתר דברי הראב"ד העלה דלא פליגי אהדדי הסוגיות יעוש"ב דמפרש דלדברי הראב"ד ודאי דהוא