לבב דוד קל

קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיהן מותרות לזר שהרי נפטרו ע"כ. פירוש כיון דגזרו משום ביאה שניה דוקא אם כן אם עבר ובעל דהיא ביאה מעלייתא מדאורייתא קנה אותה קנין גמור אלא דמוציאה בגט דאסור לבא עליה עוד. וכיון דהוא קנין גמור מצות יבום בודאי ונפטרו צרותיהן. וזה מבואר בש"ס דף כ' דאיתמר ביאת כהן גדול. ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה וכו'. כי פליגי באלמנה מן האירושין וכו'. מתיבי ואם בעלו קנו תיובתא. דאיתותב מאן דאמר אינה פוטרת צרתה ממה דקתני ואם בעלו קנו: וראיתי להלח"מ שהקשה אמאי לא חשבינן כביאה פסולה דכיון דמדרבנן אסור לבא עליה גזרה ביאה א' אטו ביאה ב' כמו דחשבינן דביאה אחר הגט ביאה פסולה אע"ג דלא הוי אלא גזרה אטו ביאה אחר חליצה. ותירץ דאין לדמות הגזרות להדדי ובהך גזרה דביאה אחר הגט רצו להחמיר יותר ולמעבד לה ביאה פסולה עד כאן

ונלע"ד דלא דמי דהתם אסרו ביאה אחר הגט משום ביאה דכוותה שהיא אחר חליצה. אבל הכא גזרו ביאה א' משום שמא יעשה עוד ביאה שניה דאין הביאות באופן אחר. ולכן אם כבר עשה ביאה א' לא גזרו עליה שהיא ביאה פסולה. כיון שהביאה שניה אינה דכוואה שזאת ביאה א' וזאת ביאה שניה: ועוד הרי איכא לתקן חששא זו היכא דעבר שמוציא אות' בגט שלא יעשה ביאה שניה שלכתחלה הוא דגזרו. אבל התם החששא כדקאי קאי דאם אנו אומרים דאינה פסולה הרי חיישינן אכתי משום ביאה אחר חליצה. ואפשר דכך כוונת דבריו בתירוצו שכך רוצה לומר

עוד הקשה הרב ז"ל למה קרא רבינו לקמן בפרק ז' חליצה פסולה משום הא דאסרו רבנן לבא עליה אטו ביאה שניה. וכתב דנראה לו דאם היתה מחייבי לאוין שאינה פוטרת צרתה. ולא היה לו לדמות הפסולים להדדי ע"כ: ונ"ל לתרץ זה דשאני התם דהוא עשה החליצה ולא יבם משום דאסרו ליבם דהשתא מיהא היא חליצה פחותה כיון דאינו יכול ליבם. והרי היא ככל החליצות שאינם מעולות שאינם פוטרות צרותיהן ודוק

דין י"ג היתה היבמה אסורה על בעלה וכו' חוץ ממחזיר גרושתו וכו' כתב הרב המגיד ומסקנא דגמרא שהיא חולצת ולא מתייבמת וכו' וכ"כ הרשב"א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל וזהו שלא הזכיר רבינו אסור בצרתה עכ"ל. פירוש דבגמרא אמרו דהיא גופה לא קמבעיא ליה דיש ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש. ופירש"י ז"ל בעלה זו שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור. באסור לה כגון יבמה לכ"ש דודאי דמשום האי ק"ו היא אסורה ליבם. ולא אמרינן בה כמו דאמרינן שאם היתה אסורה ליבם בחייבי לאוין דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא דגזרו רבנן ביאה א' אטו ביאה שניה. דהאי בה גופה גלי ק"ו ליבום. דודאי מדקאמרי הכי בש"ס משמע דאף ביאה א' אסורה משום קל וחומר זה. דגלי בהדיא דאסורה דעדיף מחייבי לאוין. ואמר שצרתה נפטרת בחליצתה של זו. כיון דרמיא עלה חליצה כמ"ש בש"ס דחולצת אם כן נפטרה צרתה כדין חליצה דעלמא אבל לא נפטרה בביאתה. כיון שנאסרה הביאה בק"ו הנז' הך ביאה כמאן דליתה דמיא. כמו אלמנה מן הנישואין לכ"ג דאסורה ביאתה דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. דאמרינן בה דביאתה אינה פוטרת צרתה. גם כן בזה ביאתה אינה פוטרת צרתה. ואמר וכ"כ הרשב"א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל דהיינו שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה גם כן בהאי שאינה עולה ליבום עולה לחליצה. וכיון שהיא עולה לחליצה ודאי נפטרה צרתה בחליצה זו וזהו שלא הזכיר רבינו אסור בצרתה דודאי דנפטרה צרתה בחליצתה

והשתא לא תקשה מה שהקשה מר"ן בכ"מ דהרב ו.. המגיד אין כוונת דבריו דמחזיר גרושתו היא כמו אלמנה לכ"ג דהוא עובר בעשה ולא תעשה. אלא דאסורה על היבם משום קל וחומר דאמרו בש"ס דבמותר לה. אסורה באסור לה. לא כ"ש. והא דקא מדמי לה לאלמנה לכ"ג הוא לענין דצרתה. דנפטרה בחליצתה של זו אבל לא בביאתה כדין אלמנה לכ"ג דלא נפטרה צרתה בביאתה. דהיא ביאה אסורה ונפטרה בחליצתה. גם כן במחזיר גרושתו דאסורה ביאתה דלא נפטרה צרתה בביאתה ונפטרה בחליצתה דודאי דלדעת רבינו דאלמנה לכ"ג דצרתה נפטרה בחליצתה של זו דהרי לא אמר דלא נפטרה צרתה אלא בביאתה דמשמע אבל בחליצתה נפטרה צרתה. ומ"ש רבינו לקמן בפרק ז' יראה לי שכן הדין בשתי אחיות הבאות מבית א' והאחת מהן אסורה על יבמה משום שניה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה. התם שאני דהיבום הוא מותר וחז"ל גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' ואמרו שחולצת ולא מתייבמת: וזה נקראת חליצה פחותה כיון דחז"ל הגריעו כח הזיקה ואמרו. דאינו עולה ליבום הרי החליצה עצמה ג"כ היא גרועה ולכן אינה פוטרת צרתה. אבל במחזיר גרושתו ואלמנה לכ"ג לא עבדי בה רבנן שום גריעות. אלא מדאורייתא דאינה מתייבמת אלא חולצת מדרב גידל . וכיון דאיכא להאי חליצה מדאורייתא למה תגרע מדין חליצה דעלמא שהרי ריבתה התורה בפירוש שאע"פ שאין בה יבום יש בה חליצה והרי היא חליצה מעולה כדעלמא. וכן נראה מהש"ס דמחזיר גרושתו דצרתה נפטרה בחליצתה. שהרי בש"ס אמרו מעיקרא אלא אימא או היא או צרתה. דמשמע להדיא דבחליצת עצמה נפטרה הצרה ולא אמרינן דחליצה. פחותה היא. אלא דהש"ס רצה להתיר הצרה ליבום ואמר ולאו תרוצי. קא מתרצת לה תריץ הכי היא חולצת וצרתה חולצת או מתייבמת אבל מ"מ עדיין. לאו דנפטרה צרתה בחליצתה. והנה בודאי שכוונת מרן בכ"מ בקושייתו היא דמה שאמרו בש"ס במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש. הוא דהאיסור שהיה לו בה אחיו המת שהוא לא תעשה היבם אתי עליה אותו האיסור בקל וחומר. לכך קא מקשה על הרב המגיד דמדמי לה לכ"ג. דלא מצא בה אלא לאו בלבד: וקשה לי דבריו אלו דא"כ אמאי אמרו אינה מתייבמת אתי עשה ודחי לא תעשה. שגם אחיו המת אינו אלא בלא תעשה. אלא ודאי שכוונת הש"ס דהאי ק"ו כיון דגלי דאסורה עליו: הוא לומר דלא כמו דעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה דבהאי לא דחי. וכיון שכן מוכרח לומר דמה שמדמי לה הרב המגיד לאלמנה לכ"ג הוא אמ"ש אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה שהיא כדין אלמנה מן הנישואין לכ"ג: