לבב דוד קכט

קשה לו מהאי אלא משום דאתה מצריכה כרוז לכהונה

גם לזה אפשר לתרץ דבהאי ליכא למימר הכי. דאם כן גם ביבמה דעלמא דשני יבמין חלצו לה זה אחר זה דאמרו דאין חליצת האחרון כלום היה צריך כרוז שמותרת לכהן ולא ראיתי משום פוסק מהראשונים שהזכיר מזה שאחר שכתב שאחר החליצה הראשונה כתקנה אין החליצה שאחריה כלום לא כתב שצריך כרוז להתירה לכהונה אלמא דאין צריך לזה. דמוכרח לומר דשאני הך דאיכא למיחש שמא אותו הרואה שראה אותה נשאת לכהונה לא ידע שבאו עדים שילדה צרתה ולד של קיימא . דאז חליצתה של זו כמאן דליתא ומותרת לכהונה. אלא בדעתו שהחלוצה מותרת לכהונה אבל בנחלצה צרתה קודם כיון שהחליצה צריכה בפני בית דין קלא אית להו וא"כ הרואה אותה שנשאת לכהן הרי הוא כבר ידע שצרתה נחלצה קודם דלא חששו בזה שמא לא ידע מהחליצה ראשונה דקלא אית לה לחליצה כן נלע"ד לתרץ לדעת רבינו: ואח"כ ראיתי להלח"מ והל"מ מה שתירצו לקושיא זו של הכ"מ שנראה מדברי שניהם שאם יודע אחר כך שהאח חלץ לצרתה מקודם חליצה זו אינה כלום ומכריזין עליה שמותרת לכהן דלא כמ"ש דכיון דחליצה שניה אינה כלום שאין צריך להכריז עליה שמותרת לכהן והנלע"ד כתבתי

דין כ"ג קטנה שראויה למאן וכו' כתב הרב המגיד וקטנה סבור רבינו דאתיא כסתם מתניתין דפ' מצות חליצה דתנן קטנה בת חליצה אבל לדידן דקי"ל עד שתביא שתי שערות אין חליצה בקטנה כמבואר פ"ד וזהו שלא הזכיר רבינו אלא ביאה עכ"ל. עיין מה שכתבתי בפ"ג דין ט"ז דרבינו פסק כהך מתני' דהיה גריס דחליצתה פסולה. ומדברי הרב המגיד הנז' נראה שהיה גורס חליצתה כשרה להכי כתב דסבור רבינו דאתיא כסתם מתניתין דתנן קטנה בת חליצה אבל לדידן וכו': והשתא לפי מה שפירשתי בדברי רבינו אתי שפיר דלא הזכיר אלא ביאה דגם קטנה לאו בת חליצה היא. ומה דקתני במתני' דחליץ לאחת ופוטרת צרתה הוא כמו שפירש"י דחליצתה לכשתגדיל פוטרת צרתה דלהכי כשהקשה בש"ס וחרשת בת חליצה היא וכו' לא פריך נמי מקטנה דתנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה. וכמו שתירצו שם התוספות בתירוץ ראשון יעויין שם

וראיתי להלח"מ בקושיא שניה שהקשה על הרב המגיד דאמר דסבור רבינו דאתיא כסתם מתניתין דפרק מצות חליצה דהיכי מצי אתיא כמתניתין דהתם כיון דהתם אמר דחליצתה פסולה אם כן איך פוטרת צרתה אפילו שתיהן קטנות הא חליצה פסולה פטרה צרתה. דתירץ על זה דהך חליצה הוי פסולה ומדרבנן מיהא הוי חליצה וכו' אבל שני יתומות דהם נישואין דרבנן אתי חליצה דרבנן ומפיק חליצה דרבנן ע"כ. ודבריו קשים אצלי דהא אמרו בש"ס על הך מתניתין זו דברי רבי מאיר דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש דמשמע דמדאורייתא אינה חליצה כלל אלא דאמרו שפוסלת על האחין מדרבנן. וכיון שכן היכי אמרינן דבנישואין דרבנן אתי חליצה דרבנן ומפיק חליצה דרבנן. והא חליצה זו הוא דווקא לפסול הוא דמהניא מדרבנן ולא לפטור דמדאורייתא אינה חליצה כלל

פרק ו' דין ג' ואלו מיבמין וכו' וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה ואין גירושיו גירושין גמורין ע"כ. כתב הרב המגיד ומהם פרק חרש אמרו חרש כונס ואינו מוציא לעולם ע"כ. פי' דבהך מתניתין בסיפא קתני מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם ופירש"י ז"ל דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון. פירוש דאע"ג דנישואי חרש הוא מדרבנן מ"מ ביבמה שנפלה לפניו מכח אחיו הם נישואין גמורים להכי לא אתו גירושיו שהם מדרבנן להוציא אותה מידי נשואיו כאן שהם נישואין גמורים . ואלו הם דברי רבינו שכתב וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה. דהיינו כאן שנפלה לפניו מכח אחיו שהוא פקח שהיא זקוקה לו מכח אחיו לבא עליה כמש"ה יבמה יבא עליה וגו' הרי אשת איש גמורה דנישואיו נשואין גמורין בה ואין גירושיו גירושין גמורין דגירושי חרש מדרבנן ודברי רבינו הם נראים להדיא שאיירי בפקחת אשת פקח כי אם היבם הוא חרש. דומיא דהשוטה והקטן דכייל בהדייהו דאיירי שאחיהם הוא היה גדול ופקח והיבם הוא השוטה או קטן שהרי אם היה המת שוטה או קטן ג"כ הם פטורים מן החליצה ומן היבום אע"פ שהיבם הוא פקח או גדול כמ"ש רבינו בדין ח'

דין ד' ואלו חולצין ולא מיבמין הספיקות כגון שהיתה ערוה על אחיו כתב הרב המגיד גם זה מתבאר וכו' ובתוספתא הנזכרת ע"כ. הנה האי תוספתא הביאו לה בש"ס בפ' החולץ דף מ"ב. ואוקמי לה כגון שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש ומת דשתיהן חולצות ולא מתיבמות ופירש"י שם דאחיו שהוא יבם לא מצי ליבומי לשום חדא מנייהו משום אחות זקוקתו. ובכן איירי דברי רבינו דיבם אינו יכול ליבם. ובדין י"ג שכתב רבינו ענין היבמה שהיא חולצת ולא מתייבמת כתב גם כן יבמה שהיא ספק ערוה על היבם כגון מה שביאר אחר כך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו שהיא ספק ערוה עליו להודיענו דין זה שמוציא את אשתו בגט מספק. ושתיהן אסורות עליו. ואגב שכתב זה כתב נמי מאי דכתב כאן דאז ספק ערוה על בעלה דנקט לא משום יבמה דהיא חולצת. והכא נקט לה משום יבם דחולץ ולא מיבם נמי כמו דתני אחר כך פצוע דכא וכרות וכו'. ולא הוצרך רבינו לבאר באיזה אופן איירי. דהוא דהיבם אינו יכול ליבם משום ספק איסור שהרי לקמן כתב בדין י"ב דאם היבמה ערוה על בעלה והיא מותרת ליבם דאם רצה היבם לישא אותה הרשות בידו. דודאי פשוט הוא שהיא כנכרית אצלו כיון דלא תפסי בה קידושי אחיו. וא"כ אם זו שהיא ספק ערוה על בעלה מותרת לו. ודאי דיכול ליבם אותה ממ"נ דאם אינה ערוה הרי הוא עושה מצות יבום ואם היא ערוה הרי היא כנכרית אצלו

והשתא מה שהקשה הטור על דברי רבינו דממ"נ תנשא וכו' לא קשה דודאי דרבינו הכי ס"ל וכמ"ש

דין י' היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו וכו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וא"צ לומר שניה ה"ז קנה