לבב דוד קכח

וירקה דהוא במוצצת. וכן כתב הרא"ש דהנהו דבי מדרשא סברי דאפילו שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכן כתב הראב"ד וכו' יעו"ש. דאע"פ דלדעתם דלא פליגי דמוקים לחדא בהכי ולהאי בהכי מ"מ פשטה דהנהו דבי מדרשא לא בעי מוצצת כך פשיט להו ז"ל. וגם מדברי הטור הכי משמע דפשטה דבי מדרשא הכי משמע

פרק ה' דין י"א יבמות רבות וכו' וצריכה חליצה כל א' מהן להתירה לזר שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פחותה. דהיינו כיון שזו נבעלה בעילה פסולה ונאסרו כולם ליבום אם כן חליצה דאחת מהן היא חליצה גרועה כיון דאינו יכול ליבומי. ולא מציא למפטר הצרות בחליצה זו. אלא צריך חליצה לכל אחת ואחת וכמו שאמר אח"כ נחלצה אחת מהן חליצה פחותה צרתה צריכה חליצה גם כן. ומשמע דלא מהני חליצת צרתה לה ואף ע"פ שחליצת צרתה היא מעולה. והנה בודאי דטעמא דלא מהני חליצה פחותה למפטר צרתה הוא כדאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות. כיון דחליצת האחיות היא פחותה דלא יכול ליבומי להכי לא פטרי צרות. ולפי זה האי דנבעלה בעילה פסולה או שנתן לה מאמר פסול דנאסרו כולן ליבום והרי הם שוים דכולם חליצתן פסולה ואין זו פוטרת את זו. דלהכי לא מהני חליצת צרתה לה. ולא דמי להא דאמר שמואל חלץ לצרות נפטרו האחיות דהתם שאני כדאמר רב אשי התם משום דלא אלימא זיקה לשוויי לצרה בערוה דלא מקריא חליצה פחותה אלא כשרה: וסובר רבינו דלפי תירוץ זה דרב אשי דקא מתרץ אליבא דשמואל בהך דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות דמשמע דאית ליה כוותיה דשמואל. הוא בהאי דוקא ומשום הטעם דקאמר הוא דמשמע דחליצת הצרות כשרה וכמ"ש שם התוס'. אבל במ"ש עוד שמואל חלץ לצרה נפטרה בעלת הגט. לא ס"ל כוותיה נמי בהך דכוונת רב אשי לומר דאנא הכי ס"ל בענין האחיות והצרות דאיכא הפרש וטעמא רבה בין זה לזה ולא תקשה לשמואל בהאי. ולהכי רבינו פסק דוקא כשמואל בזה כיון דרב אשי מתרץ למלתיה בזה דכוותיה ס"ל. וגם הביא שם הש"ס תניא כוותיה דרב אשי. אבל בהך דחלץ לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לצרה נפטרה לבעלת המאמר לא עביד כשמואל נמי בהאי. דאע"ג דחליצה דלא נעשה בה מעשה היא עדיפא כיון דאיסורים כולם חליצה פחותה מקריא. וסבר רבינו דלפטור עצמה פוטרת הוא ממ"ש בש"ס לתרץ דברי שמואל ואיבעית אימא כי קאמר שמואל חליצה מעולה בעינן למפטר צרה אבל נפשה פטרה. וגם הרי"ף ז"ל הביא תירוץ זה משמע דהכי הלכתא: ומ"ש רבינו שאם נחלצה אחת מהן מכל האחין נפטרה הצרה הוא ממה שעל דברי רב שאמר ואמצעית צריכה. חליצה משניהם קאמר רבה דחליצה פסולה היא וצריך לחזור על כל האחין. וא"כ שמואל דפליג עליה ואמר א' חולץ דאינה צריכה לחזור על כל האחין וכד פריך עליה מכדי שמעינן ליה לשמואל כי קאמר חליצה מעליא בעינן וכו' ותירץ לו ואיבעית אימא כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למפטר צרתה משמע דבהאי הוא דצריכה לחזור על כל האחים. אבל למפטר עצמה לא צריכה לחזור על כל האחים. דלכי אמר שמואל אחד חולץ לכולם היכא דליכא צרות בהדייהו: והשתא א אתו דברי רבינו על נכון והותרו כל הקושיות שהוקשה לו להרב המגיד דכן נלע"ד לפרש דברי רבינו ודוק

דין י"ז ב' יבמין וכו' רצה הא' לחלוץ קודם שידע . מה עשה אחיו אין מונעין אותו כתב מר"ן בכ"מ יש לתמוה על זה מ"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה וא"ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"כ. לכאורה נראה דמה שאמר רבינו כיון שלא נודע מי יבם תחלה שניהן יוציא בגט. משום דאית לן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. להכי ראובן שהיה בירושלם ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן הדין נותן דלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדם ויבם. דהיינו שאם הוא מייבם אחר שייבם אחיו הוא עובר על בית א' הוא בונה ולא שני בתים. דרבינו אשמועינן סוף דינא שאם לא נודע מי יבם תחלה ששניהן יוציא בגט. והדבר הוא מובן מעצמו דמשום בית אחת הוא בונה ולא שני בתים. ועל זה אמר לפיכך ראובן וכו' רצה לחלוץ אין מונעין אותו ולפי זה מה שהקשה בכ"מ דאם שמא יבם אחיו קודם שיחלוץ זה זה אי אפשר דאינו יכול ליבם. ולהכי מהאי שום קושיא ואם הקושיא היא כיון דמתירין לו לחלוץ שמא חלץ לצרתה אחיו ונמצאת מצריכה כרוז לשניה. אם כן יש להקשות אדמקשה מר"ן משום דמצריכה כרוז לכהונה הוה ליה להקשות בעדיפא מינה דחיישינן שמא חלץ אחיו. והוא כשחולץ לשניה עובר משום דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד חולץ ואין חולץ לב' בתים כמ"ש בפרק החולץ דף מ"ד. לכן נראה עיקר דלאו משום בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים דאין ענין לזה. דהתם הוא לומר שאינו מייבם לשתים. דלהאי אתא קרא דא' פוטרת את השאר כמ"ש רבינו בפ"א דין ט'. ולא שייך למיגזר משום זה כיון דכל אחד מהם הוא בא לקיים מצות יבום באחת דוקא. דדעתו שאחיו לא יבם לצרתה והשתא לא תקשי נמי מה שהקשה הרב הלח"מ וז"ל דלמה לי דין הקודם וכו' דבלאו הכי אמרינן ליה וכו' משום דכיון דאמרינן ליה בית א' הוא בונה וכו' מה עשה אחיו ע"כ. דמשום האי לית לן לאסור כיון דהוא בא לקיים בית אחד דוקא שבדעתו שאחיו לא יבם: אלא א דטעם האיסור לדעת רבינו הוא משום דמי דכנס ליבמתו אסור הוא ואחיו לבא על צרתה. משום דכתיב יבא עליה ולא עליה ועל צרתה. וז"ל רבינו בפ"א דין י"ב הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין וכו' שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע"כ: ולהכי כתב רבי' כאן כיון שלא נודע מי יבם תחלה שניהן יוציאו בגט. לפי שהאחרון הוא קאי באיסור בביאתה לכן כיון שלא נודע מי הוא האחרון יוציאו שניהם בגט. וכיון שכן החליצה מותר לחלוץ דלא שייך בה איסור. אלא שהקשה מר"ן בכ"מ דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה ואם כוונתו דיש לחוש שמא כבר יבם אחיו ואם כן החליצה אינו פוטרה ואתה מצריכה כרוז. הרי כבר כתבתי דאין לחוש שיבם אחיו דהא אסור ליבם עד שידע. ואם שמא חלץ לצרתה אחיו דבודאי דליכא הך איסור דבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לשני בתים דהך קרא אתא למיפטר הצרות מהחליצה . וכמ"ש לעיל לענין יבום דלהכי לא