לבב דוד קכז

דא"כ אמאי לא פריך רב אשי לאמימר מההיא דסמוכות הרגלים וכו' דאמאי פריך הא דסמוכות הרגלים במימרא בתרא ולא פריך לה לאלתר במימרא קמא. דאיך שייך להקשות לו אמימרא קמא כיון דלכתחלה קאמר מאי קושיא מסמוכות הרגלים דהוא בדיעבד קאמר. אבל במימרא בתרא דאמר לא חליץ דמשמע דאף בדיעבד פסיל. להכי הקשה לו מינה דמשמע דבדיעבד חליץ

ומ"ש עוד וכמה שהבין הטור ברבינו והרי"ף דאפי' במימרא קמא פסול בדיעבד לא תפול קושיא ראשונה שהקשיתי אבל תפול השניה. הרי כבר כתבתי דלא דייק דחליצה פסולה אלא משום דאמר לא חליץ דמשמע דאם חלץ חליצתו פסולה. ולהכי הוא דהקשה לו מההיא דסמוכות הרגלים. דמשמע דאם חלץ חליצתו כשרה אבל במימרא קמא לא משמע אלא לכתחלה להכי לא הקשה לו כי אם מהך דבין יושב בן עומד דהוא גם לכתחלה שרי וכמש"ל: ועוד קשה לי דבריו במ"ש שהטור הבין בדברי הראב"ד דמשמע על דבריו דהכא. ואם על דבריו כאן בהיכן מבואר בדבריו כך. ועוד שמדבריו כאן נראה שלדעתו שתי מימרות טעם אחד להם : ועוד הרי הרא"ש הביא דבריו של הראב"ד שכתב על הרי"ף ומבואר שם להדיא שאין המימרות שוות וכתב שם הרא"ש לבסוף עכ"ל. ולא משום שהבין הטור כך בדבריו. ועוד קשה דהיכן מבואר בדברי ה"ה שאמר שההלכות ס"ל כדברי רבינו דבמימרא קמייתא הוא לכתחלה עד שהקשה גם על ההלכות. והלא לא כתב הרב המגיד אלא שדעת ההלכות נמי דבנפסקה רגלו אינו חולץ מהך דמסגי אלוחתא דוקא. אבל לא כתב דלדעתו דבמימרא קמא דאמימר בדיעבד שרי. ולא כתב אלא לדעת רבינו שכך נראה מדברי דבינו ממה שאמר שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה. דמשמע בהדיא דלא פסל אלא דוקא בחלצה למי שרגלו כך לפי שאינו יכול לנעוץ עקבו. הא אם חלצה למי שאין רגלו כך אלא לפי שלא נעץ עקבו חליצתו כשרה כיון שהוא יכול לנעוץ עקבו. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו וכך דייק לה מר"ן בב"י שם. אבל בדברי ההלכו' נראה שגם למי שאין רגלו כך אלא שלא נעץ עקבו חליצתו פסולה. וכמו שהבין הרמב"ן דבריו שהביא הרא"ש שם וכמ"ש שם בב"י דמשמע להו להני רבוותא ז"ל דלהרי"ף ז"ל כל דלא דחסיה לכרעיה חליצתו פסולה ך אע"פ שהוא ראוי למדחסיה שהבאתי לעיל

דין י"ח חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כתב הרב המגיד מ"ש רבינו שבשל בגד אינה חליצה כלל ובשל שעם ושל סיב חליצה פסולה וכו' ואינן דברים מוכרחין. ואני ההדיוט נ"ל דטעם רבינו דס"ל דאנפלייא של בגד שאני כיון דבש"ס קאמרי דלאו מנעל הוא דהא קאמרי מעיקרא למימרא דאנפלייא לאו מנעל הוא וכו' אלא אמר רבא לא קשיא כאן באנפלייא של עור כאן באנפלייא של בגד. דמשמע דאזיל לפי טעמא דקאמר מעיקרא דלאו מנעל הוא. וכיון דלא קרי מנעל א"כ לא עביד חליצה כלל. ולא דמי לשל שעם ושל סיב דקרוי מנעל. אלא דממעטינן להו מדכתיב ואנעליך תחש. אבל מ"מ חליצה פסולה כיון דהוא קרוי מנעל. אבל אנפלייא לא קרי מנעל אלא בגד. וכמו דין הבגד דאין שם חליצה עליו כך אנפלייא של בגד. ואף על פי דקתני במתניתין פסולה לאו דוקא אלא משום כשרה דקתני ברישא נקט פסולה אבל היא אינה כלום. והיא דומיא דברייתא דקתני בברייתא וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה. דמוקי לה אביי כולה רבנן ולא ר' מאיר ולדעת רבנן אין חליצת קטן כלום. כמ"ש בש"ס לקמן דף ק"ה ע"ב אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ע"כ. דנמצא דקתני והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה. דהוא לאו חליצה כלל ג"כ נאמר באנפלייא של בגד דאינה חליצה כלל כיון דהש"ס קאמר דלאו מנעל הוא א"כ לאו כלום. ועוד דהא בפרק כל הגט דף כ"ד בסוף ע"ב במערבא אמרי משמיה דר' אלעזר שמאל ולילה פסולות ופוסלות קטן ואנפלייא פסולות ואין פוסלות. ופירש"י אנפלייא של בגד לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה ע"כ. דבלאו הכי דמפרשינן לברייתא דהכא כמ"ש דלהכי פסק כרבינו דאינה כלום. אלא מהך דפרק כל הגט הוה סגי לן לומר דטעמא דרבינו הוא משום דפסק כרבי אלעזר כן נלע"ד

דין כ"א או שהיה לבוש ב' מנעלין וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זה חליצה פסולה ע"כ. כתב הרב המגיד ומ"ש וכו' ומקצת ספרים אין הגירסא כמ"ש רבינו ע"כ. הנה ממ"ש רבינו אף ע"פ שנתגלתה רגלו משמע דבכי האי גוונא איכא גילוי רגל אלא דהבעיא היא כיון דחליצה בעליון הוי מעל דמעל או דילמא כיון דהתחתון נקרע ואיכא גילוי רגל לא הוי מעל דמעל דתחתון כמאן דליתיה דמי והבעיא כך היא שני מנעלים זה על גב זה מהו ה"ד אילימא דשלפתיה לעילאי וקאי תתאי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל לא צריכא דקרעתיה לתתאי ושלפתיה לעילאי מאי. והכוונה דמסתפק כיון דעכ"פ החליצה הוא בעליון אע"ג דבתחתון איכא גילוי רגל אכתי איכא מעל דמעל כן נלע"ד

דין כ"ג רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום ואם מצצה וירקה כשר שאי אפשר לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק ע"כ. הנה מה שכתב רבינו שאי אפשר לדם שנמצץ משום שהקשו על הך דשלחו ליה לאבוה דשמואל מהברייתא יכול יהא דם היוצא מפיה וכו' ותירצו לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת דהיינו דההיא דשלחו לאבוה דשמואל דאמרו שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק הוא דוקא בנמצץ וכדברי רבינו. ומשמע מדברי רבינו דהא דקאמרי כאן במוצצת כאן בשותת. לאו דווקא שותת דאפי' ברקקה בלא שותת אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק. דהא כתב רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום. ונמצא דמה שכתב הרב המגיד וכתב הרשב"א ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל הוא דהם ג"כ ס"ל כדעת רבינו: וממה שלא הביא הרב המגיד הך דלוי דשאיל בבי מדרשא והשיבו לו ומי כתיב וירקה רוק. משמע דהך פליגא אהא דמוקים בש"ס אח"כ על האי דשלחו ליה לאבוה דשמואל כאן במוצצת כאן בשותת. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל דלא הביאה. דאם לא פליגא דמפרשי לה דאיירי במוצצת היה לו להביאה ולפרש לה הכי דאף על פי שאמרו וכי כתיב וירקה רוק. הכי מפרשינן וכי כתיב וירקה רוק דמשמע שיהא רוק כולו. וירקה כתיב אע"פ שיש עמו דם. אבל עכ"פ בעי שיהא צחצוחי רוק כמשמעות