לבב דוד קכו

אמימר אלא לכתחלה. דמשמע דהוא מפרש לאמימר כדברי רבינו אלא דאמימר אמר לכתחלה דוקא. והרי הוא פירש דבריו בהדייא לדברי אמימר דהטעם הוא משום דלאו רגל כמו שכתב הרא"ש וכמו שכתבתי לעיל

לכן נראה לי דכוונת הרב המגיד דודאי דמדקאמר אמימר בהאי דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ. משמע דלא מהני ביה חליצה כלל. ואע"ג דאם לא נעץ כשר בדיעבד. מ"מ האי דאינו ראוי לנעוץ חליצתו. פסולה וכמ"ש בדיבור שאחר זה. ולכן מוכרח לומר דמאי דקתני מתניתין מן הארכובה ולמטה כשרה- דמשמע דכשרה בדיעבד ולא פסולה לאו בשנפסק רגלו אלא שהנעל קשור בשוק למטה מן הארכובה. דודאי דבנקטעה רגלו לא מהני ביה חליצה כלל - דהשתא ומה בהא דמסגי אלוחתא דכרעיה דאף על גב דאית ביה רגל אלא דאינו ראוי למדחסיה לא חליץ זה שאין לו רגל כלל לא כ"ש. ואף ע"ג דיכול למדחסיה לשוקו בארץ מאי מועיל כיון דזה אינו רגל. אבל רש"י ובעל המאור סבירה ליה דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אלא דצריך. לדחוס שוקו ואם כן אם חלץ חליצתו כשרה. אבל מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לאו רגל הוא ולכן לא חליץ- ואם חלץ חליצתו פסולה: והראב"ד השיג על רבי' דאמר דטעמו דאמימר משום דלא יכול לנעוץ עקיבו. א"כ לא הוה ליה למפסליה בדיעבד כמו שאין הדריסה מעכבת לפסול כך היה צריך נמי דאין לפסול. והכוונה הוא דהטעם הוא דזה שרגליו הפוכות וכף רגלו למעלה נמצאת נעלו נחלצה מעל כף רגלו ולא מעל רגלו. ובודאי שהראב"ד סובר בדעת רבינו שגם בדעלמא אם לא דחס רגלו חליצתו פסולה. ולהכי הוא שהשיג עליו. אבל בהאי דמסגי אלוחתא דכרעיה גם הוא מודה דחליצתו פסולה כדאמר אמימר. לא חליץ. אלא דאין משום זה דלא יכול לנעוץ רגלו דהוא משום דנחלצה מעל כף רגלו. ולא כמו שסובר הרב המגיד דגם רבינו יודה דאם איניש דעלמא לא ינעוץ רגלו שאין חליצתו פסולה ושאני ממאן דמסגי אלוחתא דכרעיה דאינו ראוי לנעוץ כלל. דודאי דכן נראה מדברי רבינו מדכתב וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך וכו' דמשמע להדיא דלא פסל אלא דוקא בחלצה למי שרגלו כך לפי שאינו יכול לנעוץ עקבו בארץ. הא אם חלצה לאדם אחר שיכול לנעוץ אף על פי שלא נעץ כשרה. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו. ומ"מ מדברי הרא"ש ממה שכתב שם שהראב"ד השיג על דברי הרי"ף וכו' והרמב"ן השיב על דבריו לקיים דברי הרי"ף וכתב לפסול את שתיהן ועדיין נראין דברי הראב"ד דלא קאמר אמימר אלא צריך למדחסיה לכרעיה. משמע בהדיא דמשמע להו להני רבוותא ז"ל דלהרי"ף ז"ל כל דלא דחסיה לכרעיה חליצתו פסולה אע"פ שהוא ראוי למדחסיה וכן כתב מר"ן בב"י סימן קס"ט. להכי כתב. הרב המגיד על השגת הראב"ד נראה שהוא ז"ל סבור דלא אמרה אמימר אלא לכתחלה וכו'. דהיינו דלפי מאן דמפרש לה שהוא משום דחיסת רגל יהיו דבריו דאמימר לכתחלה דמאי שנא מהך. דאמימר קמייתא. ולהכי השיג על רבינו דסבר הכי אע"פ דהוא ג"כ סובר דפסול בדיעבד. הוא. משום טעם הנ"ל. ואמר על זה דאין נראה כן מן ההלכות ומן הגאונים ז"ל דהיינו דהם מפרשי לה נמי משום דחיסת רגל ואפ"ה פוסלין בדיעבד דאם לא כן אלא דלכתחלה קאמרי. א"כ מאי קשיא להו ממתניתין דמן הארכובה ולמטה כשרה. דמתניתין בדיעבד איירי אבל לכתחלה לא חליץ כמו דברי אמימר ואמאי קשיא להו עד דמפרשי למתניתין דלאו בנקטעה. רגלו איירי אלא לענין קשירה איירי. אלא ודאי דס"ל. דאף ע"ג דהוא משום דחיסת הרגל קאמר לה אמימר. אפ"ה פוסל בדיעבד. ודלא כסברתו הוא ז"ל דפשיטא: ליה דאם משום דחיסת רגל לא פסיל בדיעבד כמו מימרא קמייתא דאמימר דפשיטא ליה דודאי דמימרא קמייתא. דאמימר לא פסיל בדיעבד וא"כ מימרא בתרייתא נמי. משום דחיסת רגל לא יהיה פסול בדיעבד

והשתא אתו שפיר דברי הרב המגיד ודלא כדברי. הרב הלח"מ שכתב שה"ה הבין בדברי הראב"ד דהוא ס"ל גם כן דטעמא דהך מימרא דמסגי. אלוחתא הוא משום דחיסה כדברי רבינו אלא שחולק עליו וסובר דאפי' בהך מימרא אפי' בדיעבד לא פסל. עד שהקשה עליו דכיון דבין במימרא קמא בין במימרא בתרא סבירא ליה דדוקא לכתחלה. אבל בדיעבד לא פסיל לא פריך רב אשי כלל לאמימר לא במימרא דההיא: בין יושב בין מוטה ולא במימרא בתרא מההיא דסמוכות הרגלים דבכולהו מתניא בברייתא לעיל חליצתה כשרה ומשמע אבל לכתחלה לא. דודאי דהראב"ד ס"ל דמאן דמסגי אלוחתא קאמר אמימר דגם בדיעבד פסל. דהא אמר לא חליץ דמשמע דלא מהני חליצה. דכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש דמשמעות לא חליץ הוא דלא מהני חליצה. ודלא כמו שכתב הוא ז"ל דלא חליץ הוא לכתחלה משמע: ומכ"ש דהראב"ד הביא דבריו הרא"ש דהוא פוסל בדיעבד דאמר לא חליץ ואי חליץ חליצתה פסולה ומשום דלאו מעל רגלו. וכיון שכן להכי הקשה רב אשי לאמימר מההיא דסמוכות. הרגלים דכשר בדיעבד. ומה שהקשה לו במימרא קמא מההיא דבין יושב דבין עומד הוא משום דפשיטא ליה לרב אשי הא דיושב הוא לכתחלה נמי וכן כתב הנמקי יוסף דכתבו המפרשים דאף ע"ג דתניא חליצתה כשרה דמשמע דלכתחלה לא. לא תני הכי אלא משום סיפא. דתנא חליצתה פסולה. וכן נראה מדברי הרמב"ם דמותר לכתחלה דהוא כתב לעיל והיא יושבת ופושטת. וכו' דודאי לדעת רבינו דלא קתני בברייתא כשרה אלא משום הנך אחריני דדוקא בדיעבד ולא כמו שכתב הוא. ז"ל וזה לשונו ומה גם דהרמב"ם ז"ל ע"כ סובר דהך ברייתא בדיעבד דוקא וכו' דהרי הרמב"ם גילה דעתו דיושב מותר לכתחלה. ולא קתני לשון דיעבד אלא משום הנך אחריני. ולהכי הקשה רב אשי לאמימר. במימרא קמא ומשמע דלכתחלה לא . מהך דקתני בין יושב וכו': ובזה אזדא לה נמי הקושיא ראשונה של הרב הלח"מ לדברי ה"ה שהבין בדברי רבינו וה"ה כיון דמימרא ראשונה הוא לכתחלה דוקא אם כן. מה הקשה שם רב אשי לאמימר מההיא ברייתא דאמרה לעיל בין עומד בין יושב בין מוטה. הא לעיל הובאה שם אותה ברייתא בגמ' ואמרו שם חליצתה וכו'. דהרי הכרחתי דלהרמב"ם לכתחלה מותר יושב. ולהכי הקשה לו רב אשי לאמימר דאמר דצריך למדחסיה לכרעיה לכתחלה. וג"כ מה שהקשה עוד כיון דפיסול מסגי אלוחתא. לא הוי אלא משום דצריך למדחסיה