לבב דוד קכד

ז"ל דזה חילוק מהך דהאומר זה בני וסברא טובה קאמר רבינו לפי הש"ס אבל בתרומות פסק רבינו כמו משנה דהתם וכלישנא קמא. ואם תקשה מאי שנא זה מזה הרי גם התם איכא איסורא הרי מבואר הדבר במ"ש. דהכא איכא זמני דנאמן אפילו במוחזק לן דאית ליה אחים וזקוקה להו. אם כן לא אלימא הך חזקה דקאמר התם דהולד בחזקת זה שבא עליה. לסתור הך חזקה דאית ליה אחים וזקוקה ליבם

פרק ד' דין ח' והסומא אינו חולץ וכו' כתב . הרב המגיד ממה שאמרו בברייתא שם והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה למד שאין חולץ לכתחלה וכו' אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת ע"כ. דהיינו דמה שאסר לחלוץ לכתחלה הוא מה שלמד כך מן הברייתא דקתני כשרה דמשמע דהוא בדיעבד דוקא ושלא תפרש דלשון כשרה לאו דוקא דודאי דבדיעבד קתני ממה דכתיב וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. שכך נראה לו לרבינו שזה נראה מהכתוב ולכך זה ודאי הטעם של הברייתא. אלא שאין זה הטעם לומר שגם בדיעבד הסומא שחלץ חליצתו פסולה משום שלא ראה הרוק שהרי אין רקיקה מעכבת כ"ש זה

עוד כתב ובהשגות א"א וכו' ואיני יודע הכרח בזה אלא או ברייתא היא בדוקא בכל גוונא או דילמא לאו בדוקא אלא משום סיפא וכו' דהיינו דקא תופס על דעת הראב"ד דלא תתפרש הברייתא אלא או כפשטה דהוא דיעבד וא"כ אין חילוק בין יש לו אח אחר או אין לו דהיכן רמוז בברייתא דהיא איירי ביש לו אח אחר. או כוונת הברייתא דלאו בדיעבד איירי אלא גם לכתחלה איירי. ונקט לשון דיעבד משום סיפא דקתני בשאר דינין חליצתה פסולה תנא רישא כשרה ואע"ג דהוא לשון דיעבד: וראיתי בב"י סימן. קס"ט שכתב ואני מצאתי, כתוב בשם גדולי אשכנז דטעמא דהראב"ד משום דאין לך דיעבד גדול מזה. נראה דכוונת דבריו דגדולי אשכנז תירצו לקושיא זו דאף על גב דלשון הברייתא הוא בדיעבד ואין חילוק רמוז בין שיש לו אח אחר או לא. מ"מ באשר כשיש לו אח כשר בדיעבד לו יהיה שאין לו אח ג"כ לכתחלה לא דאין לך דיעבד גדול מזה. דאי לאו דמכשרת ליה לחליצה הרי היא מתעגנת וכיון שכן הדבר מוכרח מעצמו דלא איירי ברייתא אלא בשיש לו אח והוא דוקא בדיעבד

דין י"ג בד"א כשהיו יכולין לדבר וכו' לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת ע"כ. עיין בדברי הרב המגיד מה שהקשו על דברי רבינו מדברי הסוגיא ומה שתירץ הוא ז"ל. ואנכי איש צעיר נ"ל לתרץ דברי רבינו במה שפירש כפירוש המשנה דהא דלא קתני חלץ לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעת כדי שיתייחס לו המעשה. הרי מלשון המשנה דטעמא הוא משום דאין לו דעת וכן נראה מהסוגיא דקאמר אמר רבי אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים דהיינו דאף למאן דס"ל דאשה בין גדולה בין קטנה דלא כתיב בה מיעוטא. בעינן שיש בה דעת להבחין וא"כ בחרש דאין בו דעת חליצתו כמאן דליתה דמיא וכמו דפסלינן בכל מקום דהוא משום דאין בו דעת. וכיון דס"ל לחכמים דאין חליצת קטן כלום. דאע"פ שיהא בן י"ג שנה כל זמן שלא הביא שערות ויש לו דעת אע"פ כן אין חליצתו כלום ודאי לא יהיו אלו עדיפי מניה. ונקט בש"ס אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום הוא לריבותא דאפילו בקטן הסמוך לאיש ויש לו דעת אין חליצתו כלום וכ"ש כאלו. ומה שאמרו שם בש"ס לפי שאינן באמר ואמרה וכו' דאלמא דטעמא דמתני' לפי שאינן ראויים לקריאה. דלהכי אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה. הוא לומר דאפי' למ"ד בגט דאם. היה עומד על גבן כשר. בחליצה טעמא אחרינא איכא לפי שאינן ראויין לקריאה ולפי טעם זה היה יוצא לנו הדין דחליצתן פסולה. ולהכי פסק רבינו באלם ואלמת חליצתן פסולה. אבל לטעם דאין להם דעת אין חליצתן כלום. ואפילו ב"ד עומד על גבן ומורים להם לעשות חליצה כתקנה. וכמו שכתב הוא בהל' גירושין בפ"ב דאפילו בגדול הפקח עומד על גבן לא מהני. אלא בטופס התירו דוקא בגדול פקח עומד על גבן מפני תקנת הסופר יעו"ש

דין י"ד רקיקה בלבד וכו' שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל ע"כ כתב הוא שמועיל בשביל שהרקיקה אינה מעכבת אלא שמועלת שהיא מעיקר המצוה שהרי כתיב ככה יעשה. והוא עשייה נקראת אלא שמיעטה הכתוב מעיכובא מדכתיב לאיש דדוקא דבר שהוא מעשה באיש כמו דדריש רבי עקיבא במתניתין. אבל הקריאה אינה מעשה ואם כן מה שאמר הכתוב יעשה וזה אינה מעשה לאו בכלל המצוה כלל אלא כדי שישמעו ממנה שזה לא רצה ליבמה. וגם הוא להודיע שלא רצה ליבמה. והאמירה האחרונה שלה להודיע שזה שעשתה בשביל שלא רצה ליבמה. להכי הויא הרקיקה כחליצה פסולה. אבל הקריאה אינו כלום: ומה שכתב רבינו טעם זה דמשמע שהפיסול הוא מן התורה ולא כך אמרו בש"ס אלא משום דמחלפא ליה דאינה אלא לבסוף. אבל קריאה דאיתא בין בתחלה בין בסוף לא מחלפא ליה. דמשמע דמדרבנן הוא דחששו לזה: נראה לי דרבינו סובר כיון דאמרי אחר כך בש"ס ואיכא דאמרי הכי שלחו לה יבמה שרקקה וכו' אמרי רקיקה קמייתא לית בה ממשא וכו' משמע דדינא הוא דאית בה לאוסרה על האחין דכך גריס ואתי למשרי לה לאחין. וכמו שכתב הוא בדין זה לעיל דין י"א שמא יאמרו רקיקה לבדה. אינה כלום ואינה פוסלת מן האחים שהרי הוא נראה להדיא שגזרו שלא תרוק פעם שנית שמא יאמרו אינה פוסלת על האחים דמשמע דהיא פוסלת על האחים מדינא דלהכי גזרו שלא תרוק פעם שנית. ולא כמו הגירסא שלפנינו ואתו למשרי חלוצה לאחין דלפי גירסא זו מוכרח לפרש כמו שפירש רש"י ז"ל וכיון שאין גירסת רבינו כך דמשמע דהוא מדינא פוסלת על האחין להכי כתב הוא הטעם משום דכתיב ככה יעשה לאיש וכו' וכמו שפירשתי: דבריו לעיל וכמו הטעם דאמרו בש"ס ללישנא בתרא דהוא עיקר

ומעתה הותרו הקושיות שהקשה הרב המגיד והניח בצ"ע ודוק

דין ט"ו חלצה ורקקה. וכו' או שחלצה בפני ג' עמי הארץ שאינן יודעין להקרות וכו' כתב הרב המגיד ומ"ש שאינן יודעין להקרות מתבאר שם שאין צריך יודעין אלא לכתחלה ע"כ וכתב על זה