לבב דוד קכא

פריך לייבם נמי והא לייבם לא נוכל לכוף אותה. דלדידהו אי אפשר לתרץ כמו שתירצו התוספות דמעיקרא דהוה ס"ד מלתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפי' לייבם נמי וכו'. דאדרבא איפכא מסתברא דלייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו. כיון דס"ל דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו לחלוץ: ומכ"ש דנראה מדברי הרב המגיד דגם בקושיא מעיקרא הוא לפי משנה אחרונה ולא כמו שפירשו התוספות דהוה ס"ד דמעיקרא דדברי רבי יוחנן לפי משנה ראשונה

ונ"ל לתרץ דהמפרשים דמפרשי לסוגיא לפי משנה אחרונה כוונת הקושיא כך דלחלוץ למה נזקקין לו. כיון דלא רצתה היא לחלוץ שלא רצתה לקיים מצות החליצה. מאי איכפת לו הוא בה תשב עגונה. ולמה כותבין אגרת מרד דהוא ודאי משום שרוצה לישא וכיון דאגידא ביה לא קא יהבי ליה אתתא אחריתי. וליקח זאת אי אפשר דמצות חליצה קודמת. ולהכי קא מקשה בש"ס דלפי טעם זה הכא נמי וכו' דגם בייבום אמרינן הכי. אף על גב דמצות חליצה קודמת כיון שהוא רוצה לישא ולחלוץ אינו רוצה כדי שלא ליתן כתובה כמו שאמרו התוספות שם בד"ה תבע לחלוץ וכו' לדעת רש"י. וכיון שכן הרי אגידא ביה ואינו יכול לישא אשה אחרת לכן גם כן נזקקין לו כמו בלחלוץ דמאי שנא כיון דאגידא ביה ואינו יכול לישא אחרת. זה דעתם ז"ל בפירוש הקושיא: וסבר דזה דוקא לפי משנה אחרונה שמצות חליצה קודמת וא"כ אי אפשר ליבם אותה לכן נזקקין לו לחלוץ כדי שימצא ליקח אשה אחרת. אבל לפי משנה ראשונה שמצות יבום קודמת והיא רוצה להתייבם לו והוא אינו רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו כדי לחלוץ

וראיתי להלח"מ שהקשה לדעת היש מפרשים הנז' דא"כ ההיא דר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' במאן מוקמינן דלמשנה ראשונה לחלוץ אין נזקקין לו ולפי משנה אחרונה מאי ליבם דלא דהא הקושיא שהקשו בגמ' לפי משנה אחרונה היא דלפי האמת תירצו קושיא דשמואל אבל ההיא דרבי יוחנן לא תירצו: ונלע"ד דלא קשה כלל דודאי דר' יוחנן איירי לפי משנה אחרונה ולהכי תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו ורבי יוחנן לא חייש להך קושיא דהקשה בש"ס דהוא ס"ל טעמא דליבם דלא משום דמצות חליצה קודמת לכן אין נזקקין לו. אבל אם תבע לחלוץ דהוא כפי הדין נזקקין לו. ולאו משום כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אתתא אחריתי. אלא משום דרצה לקיים מצוה דאורייתא מצות חליצה. דאז לא תקשה מאי שנא דיבם דלא וכו' לחלוץ נמי נימא ליה וכו' דלאו האי טעמא הוא. והש"ס לאו דחייש להאי קושיא אלא משום דאית ליה תירוץ מורווח להדיא דאידי ואידי שתבעה ליבם וכאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה וכו' דזה עדיפא ליה לאוקומא תרווייהו כשתבעה ליבם דומיא דארוסה קתני שהוא תובע לכנוס והיא מורדת

דין י"ח נתקדשה לאחר וכו' כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה. כתב הרב המגיד וכתב הרמב"ן ז"ל וזה תימא וכו' ושמא י"ל התם היא שנתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה ע"כ. ולפי זה הוא דמה שהקשו איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר. אבל אם נתקדשה ברשות אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה. דבהכי לא שייכא קושיית איתגורי איתגור וכו' דכן נראה לדעת הרמב"ן וראיתי בתוספות שר"ת פירש נמי דאיירי שנתקדשה ולא נשאת. ודוקא היכא דבעי יבם לייבומי הוא דאסירא לשני. אבל אי לא בעי ליבומי חולץ לה ושריא ליה להאי שקידשה וכו' והא דפריך איתגורי איתגור היינו משום דמשמע חולץ לה יבם בעל כרחה שכופין אותו אע"פ שברצונו היה מיבם אילו לא קדשה. ומשום הכי פריך איתגורי איתגור ע"כ. ולפי דברי ר"ת אלו הוא שהיה המקדש ברשות דהוא קא יליף מאשת איש שהלך בעלה למדינת הים. ומשמע מזה דאם היה שלא ברשות אסורה למקדש אפילו אם היבם לא בעי ליבומי. ואמר דמה פריך איתגורי איתגור וכו' משום דהוה משמע לן חולץ לה בעל כרחו ולהכי פריך משום דקידשה באיסור כופין ליבם לחלוץ. הרי לענין דינא שוין ר"ת ולפי דברי הרמב"ן דנתקדשה במזיד אסורה למקדש ובנתקדשה בשוגג מותרת אם רצה היבם לחלוץ לה מדעתו: וה והשתא אתי שפיר דמה שהפך המימרא ואמר אלא אם יבמה ישראל ולא הניח המימרא בכהן ולומר מאי חולץ לה מדעתו לדברי ר"ת. דהקושיא היא משום דחולץ בעל כרחו דא"כ מאי אתא רב אשי לאשמועינן להכי הפך המימרא ואשמועינן דנותן גט בעל כרחו. ולדברי הרמב"ן שהיא במזיד א"כ אי אפשר לתרץ דרב אשי דבשוגג איירי ומדעתו קאמר. דחולץ לה מדעתו ומותרת לו דגם בזה מאי אתא רב אשי לאשמועינן. אבל במה שהפך המימרא אתי שפיר דהא קמ"ל דאע"פ שנתקדשה במזיד הותרה ליבם אבל למקדש לא שרינן לה לעולם כיון דבמזיד נתקדשה שלא יהיה חוטא נשכר: ן ולפי זה כיון שאמר רבינו כדי שלא יהיה החוטא נשכר משמע להדיא משום שהוא במזיד אבל אם היה בשוגג מותרת לו אם חלץ לה היבם וכסברת ר"ת והרמב"ן והרשב"א ז"ל כן נ"ל

דין י"ט כל יבמה שהיא ספק מדבריהם וכו' כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו כתב הרב המגיד בפ' החולץ דף ל"ה ב' וכבר כתב זה בפ' ראשון בארוכה. פי' ששם כתב רבינו ו' ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום . אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים וכו' וכתב על זה הרב המגיד והוא כשנגמרו סימניו שהוא קרוי ולד שזה מדין תורה קרוי ולד שפוטר אמו מן החליצה ומן היבום. וחכמים החמירו בזה ואמרו כל דליכא חדא מתרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אע"פ דאיכא גמר סימנין הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ולמעלה מזה כתב שרבינו פוסק כרבי דאמר אישתהויי אשתהי בכל שגמרו לו סימניו ופסק כרשב"ג דכל ששהה ל' יום אינו נפל ואינו צריך לגמרו לו סימניו דבחדא מתרתי סגי דהיינו או גמר סימנים או שהוי יום נפק ליה מתורת נפל אע"פ שלא אשתהי חדשיו דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי ע"כ. דנמצא דבגמרו סימניו אע"פ שלא כלו לו חדשיו ולא שהה ל' יום ולד של קיימא גמור הוא. אלא שחכמים החמירו בחליצה דבעי חדא מתרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו בודאי. ולפי זה אם ילדה ולד שלא נודע