לבב דוד קכ

אבל הלח"מ נראה מדבריו ממה שאמר בסוף ד"ה יבמה שנדרה הנייה וכו' שה"ה מפרש דברי רש"י דהוא קאי ארישא כמש"ל. שכן כתב וז"ל ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא וכו' נראה דכתב כן כדי להכריע הפירוש דודאי הוא כשיש כעס לה עם היבם. משום דקאמר בגמרא לא מסקא אי איתא דהוא בלא כעס ודאי דמסקא. כיון דבלא מריבה אסרה עצמה על היבם למאי הילכתא אלא ודאי מסקא אדעתא עד כאן לשונו. הרי להדייא דמשום דיש כעם לה עם היבם הוא דאמרינן ברישא דלא מסקא וכו'

ותמיהא א גדולה על דבריו אלו והלא ה"ה כתב : להדייא דכל שיש כעס לה על היבם היא הנותנת לומר שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ

אבל ממה שכתוב עוד כתב ה"ה וכו' ובהאי דיבור לא הזכיר מדברי ה"ה למעלה בודאי שיש חיסרון בדיבור זה. שהלח"מ מפרש לדברי ה"ה בפירוש רש"י כמו פשט דבריו דהוא קאי ארישא. אלא דהרב המגיד מפרש דרש"י דכתב כך הוא לומר אבל בלאחר מיתה הסברא בהפך. ועל זה כתב דמה שכתב ה"ה ורישא דקתני כופין אותו להכריע הפירוש דודאי הוא כשיש כעס עמה וכו': ולפי שלדעתי דעת הדיוט אי אפשר לומר שה"ה הוא סובר שרש"י ז"ל לא קאי ארישא עלה על דעתי לפרש דברי הרב המגיד באופן דרש"י איירי על רישא אמרתי שאפשר שזה היה כתוב בדיבור זה של הלח"מ. וזה הוא שה"ה כיון שראה שאמר רש"י דהכעס הוא טעם לומר דלא נתכוונה לפטור עצמה הימנו הוקשה לו אם כן אמצעיתא נמי איירי כשהיה לה כעס עם היבם דבחד גוונא מוכרח איירי אלא דיש חילוק בין בחייו בין לאחר מיתה וכיון שכן הוקשה דא"כ גם באמצעיתא אמרינן כיון דיש כעס עמו אמרינן נמי דאין כוונתה לפטור עצמה לזה אמר שבודאי שבמקום שיש לחוש שנתכוונה לפטור עצמה הימנו כגון לאחר מיתה שהיא זקוקתו ודאי אדעתא דמה שיש לה כעס עמו נדרה הנאה ממנו וחוששין שמא נתכוונה לכך. והכרח זה לפי שמה שאמרו בסיפא ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה אין כופין הוא בודאי שאינו בידוע בבירור שלכך נתכוונה דאם כך מאי אתא לאשמועינן בודאי דאין כופין כמו בלאחר מיתה כיון דאיכא למימר דנתכוונה לפטור לפטור עצמה הימנו סגי ומאי שנא. דמוכרח לומר דסיפא איירי כל שיש חשש לומר שלכך נתכוונה. וכ"ש באמצעיתא דכל שיש לה כעס עמו דיש לחוש שנתכוונה לכך. דברישא הכעס הוא מורה שלא נתכוונה לפטור עצמה כיון דבעלה עדיין חי. אבל בלאחר מיתה הכעס מורה דנתכוונה לפטור עצמה הימנו. וזה שאמר אחר כך ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתא דמיית בעל שאז הסברא דמשום כעס הוא דנדרה הנאה מה שאין כן בלאחר מיתה זהו פירוש דברי המגיד לדעתי

עוד כתב הרב המגיד ומ"ש אא"כ מרדה תצא בלא כתובה וכו' אבל בהפסד כתובה כופין על החליצה: הנה ה"ה אזיל לפי שיטתיה דכתב לעיל על דברי רבינו כיון דאית ליה שכופין את הבעל לגרש כשהיא מורדת ואומרת מאיס עלי כ"ש ביבמה שכופין את היבם לחלוץ לה. ואם כן בכאן כמו מרדה בפירוש שאמרה איני רוצה להתייבם והוה צריך שכופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה אלא שמה שאמרו מבקשים הוא בשאינה רוצה להפסיד כתובתה. דהיינו שמה שמבקשים ממנו לחלוץ לה דוקא ואין כופין אע"פ שהיא מורדת משום דלא רצתה להפסיד כתובתה תשב עגונה. ואם רצתה להפסיד כתובתה כופין אותו שיחלוץ לה ותפסיד כתובתה. ולפי זה מה שאמר רבינו ואם לא רצה הרי זו מורדת הכוונה שאין כופין אותו שיחלוץ לה כמו הך משום שהיא מורדת: וכיון שכן מ"ש אח"כ וזה הנודרת הנאה מיבמה אין לך אומרת מאיס עלי גדול מזה הכוונה שהוא תמיה על הראב"ד שאמר כיון דזו מבקשים מיד אין זו מורדת. והא הוא מודה לו לרבינו בדין מורדת בין ביבם בין בבעל כמ"ש לעיל בסמוך וזאת שנדרה הנאה מיבמה אין לך אומרת מאיס עלי גדול מזה. וכיצד יאמר משום דכופין ומבקשין מיד אין זו מורדת. דודאי היא מורדת באומרת מאיס עלי ומבקשים ממנו לחלוץ לה כשאינה רוצה להפסיד כתובתה דאם לא רצה לחלוץ לה תשב עגונה אבל אם רצתה להפסיד כתובתה כופין אותו לחלוץ לה כדין אומרת מאיס עלי: והשתא לא קשה מה שכתוב במשנה למלך במ"ש ולא נתבררו לי דברי ה"ה וכו' ודוק

דין ט"ז יבמה שתבעה היבם לחליצה וכו' כתב הרב המגיד ודעת רבינו דאפי' דקי"ל כמשנה ראשונה וכו' וההיא סוגיא קושטא היא אפי' למסקנא דגמ' פירוש דרבינו סובר דהך מה שאמרו שם אלא שאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אתתא אחריתי דפשיטא להו להך סוגיא דנזקקין לחלוץ קושטא הוא גם למסקנא דאמרו אלא אידי ואידי שתבעה ליבם ולא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה וכו' עדין קושטא הוא דנזקקין לחלוץ אף למסקנא דפרק החולץ דמצות יבום קודמת. דהיינו דלא תימא כיון דמצות יבום קודמת דאם לא רצתה לחלוץ לא כייפינן. אלא ג"כ למסקנא דמצות יבום קודמת אין שומעין לה. שאם לא רצה ליבם אלא לחלוץ והיא לא רצתה אין שומעין לה. שהרשות בידו או ליבם או לחלוץ. אבל יש מפרשים חלוקים בזה דס"ל דהך סוגיא דלא כמשנה ראשונה אלא כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת. ולהכי הוא מה דפשיטא להו שם דלחליצה בודאי נזקקין. דודאי דלמשנה אחרונה שפיר. אבל למשנה ראשונה אין נזקקין לו אם לא רצה אלא לחלוץ: והנה לפי פירוש המפרשים דלא איירי אלא לפי משנה אחרונה קשה דא"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אתתא אחריתי. והא לייבם לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה. וקושיא זו הקשו אותה התוספות שם ותירצו דמעיקרא סלקא דעתיך מלתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפי' לייבם נמי נוכל לכופה. ואמרו וא"ת הא לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו. י"ל דלענין חליצה אה"נ דאפילו לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ. משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש. אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם בעל כרחה: והשתא לפי דברי התוס' אלו ניחא דלענין חליצה גם למשנה ראשונה נזקקין לו וכדברי רבינו ז"ל. אבל לפי פירוש המפרשים דלא איירי אלא למשנה אחרונה הקושיא במקומה עומדת דמאי