לבב דוד קיט

בעלתי וחזר ואמר וכו' ה"ה אפילו אמר לא בעלתי בעיא גט. אלא נקט אמר בתחלה בעלתי לאשמועינן דאפ"ה כופין אותו לחלוץ ולא כמו שפירש בקונטריס ע"כ: ועוד כיון דלפי דברי ה"ה דאפילו בדלא אמר בתחלה בעלתי צריך גט א"כ דהתנא בא לומר דאפי' אמר לא בעלתי וא"כ לא צריך גט אפ"ה צריך גט נמי עם החליצה שהוא מודה שלא בעל דצריך חליצה- דודאי דכופין אותו וכיון שכן איך שייך לומר דמה שאמר בעלתי בתחלה הוא לומר שאין כופין אותו כיון דכל מגמתו דהתנא שבא לומר שצריך גט ולא בא בשביל שצריך חליצה. דבשלמא לרש"י ז"ל דפירש דהתנא בא לומר שצריכה חליצה אתי שפיר מה שפירש דאפילו הכי קאמר שאף ע"פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר כופין הואיל דמודה. אפ"ה אין כופין כיון דאמר בתחלה בעלתי והוא לאחר ל' יום. דודאי אתי שפיר כיון דהתנא בא לומר שצריך חליצה אלא דאין כופין

דין י"ב אמר הגדול וכו' מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין ע"כ. כתב הרב המגיד וגירסת רבינו היתה מצוה בגדול ליבם לא רצה וכו' חוזרין אצל הגדול וכו' אבל רש"י ז"ל גורס כגירסת הראב"ד ואמר דאם לא כן מתניתין דפרק החולץ היא ולמה לן הא דאביי קשישא ע"כ. הנה ה"ה ז"ל לא תירץ לדעת רבינו למה לן הא דאביי קשישא כיון דגירסת רבינו באביי קשישא כמו המתניתין ובאמת דקשיא היא לפי גירסת רבינו. והלח"מ תירץ לגירסת רבינו דממשנה לא הוה יכול להקשות דדרך המשנה לדבר לשון סתום ואמינא דמשנה קאמרה בכור אבל הברייתא אין דרך לדבר לשון סתום ובודאי דלאו בכור הוא אלא גדול קאמר ולהכי הקשה מהאי ברייתא דאביי קשישא: ואנכי איש צעיר קשה אצלי תירוץ זה דא"כ הוה ליה להקשות תחלה ממתנותין דעדיפא ואי הוה מתרץ ליה דגדול הוא בכור עדיף ליה לברר לו דמתני' לאו בכור מהך ברייתא דקתני ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם. דמשמע מינה דבכור דקרא לאו דוקא בכור אלא גדול דאל"כ למה שינה בדבריו ואמר מכאן שמצוה בגדול ליבם והיה לו לומר מכאן שמצוה בבכור ליבם. כיון דכל כוונתו דתנא אתא לאשמועינן דלא תפרש דפירוש והיה הבכור אשר תלד. הוא שתלד היבמה יקרא שמו בשם המת אלא הכי פירושא דקרא שמצוה בגדול לייבם וא"כ היה לו לומר דמצוה בבכור לייבם: ומה שנלע"ד הוא דרבינו ג"כ גריס כגירסת רש"י ז"ל באביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין אצל אחיו הקטן לא רצה חוזרין אצל גדול. ומפרש רבינו דהש"ס היה יכול להקשות ממתניתין דמשמע מינה גדול ולא בכור. דודאי כך פשטא דמתני' אלא דעדיף ליה להקשות גם על דברי אביי קשישא דמשמע מינה דגם בשאר האחים הגדול קודם. וכמו שפירש רש"י דבריו וגם הראב"ד ז"ל. דלהכי הראב"ד השיג על רבינו דס"ל דמלבד הגדול הרי כולן שוין דמדברי אביי קשישא משמע דכל הגדול מחבירו הוא קודם למצוה. ולדעת רבינו אין זו השגה דודאי דלא שבקינן מתניתין סתמא דס"ל דבגדול שבהם היא המצוה ולא בכל האחים ועבדינן כאביי קשישא. ולהכי כתב מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין וג"כ הרי"ף ז"ל הכי סבר מדלא הביא הך דאביי קשישא דלא כמ"ש הרב המגיד ז"ל. דמה דלא הביאה משום דסמך על המשנה שכתב בפרק החולץ

דין ט"ו יבמה שנדרה הנייה וכו' כתב הרב המגיד ופירש"י ז"ל בחיי בעלה וכו' אלא שהיה להן כעס זה עם זה עכ"ל. פירוש לפירושו כל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ וכו' הנה פשט דבריו אלו הוא דגם לאחר מיתת בעלה בעינן דאיכא הוכחה דניחוש שמא נתכוונה לכך. דהוא שהיה להן כעס זה עם זה הא לאו הכי אין חוששין שנתכוונה לזה. ובחיי בעלה אפי' היה להן כעס זה עם זה דאיכא חששא דנתכוונה לכך כופין. וא"כ מה דקתני אח"כ ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה וכו'. הוא שיהיה ידוע בבירור שלכך נתכוונה: וקשה דאם כן למה אמר אח"כ שמה שאמרו במשנה ואם נתכוונה לכך אינו רוצה לומר בשידוע בבירור שלכך נתכוונה אלא כל שיש לומר שלכך נתכוונה. והלא בחיי בעלה בעינן שידע בבירור שלכך נתכוונה ואמאי קתני מתני' אפי' בחיי בעלה. דלפי פירושו בדברי רש"י הוי הכי פירוש מתניתין דלאחר מיתת בעלה כיון דאיכא הוכחה קצת כגון שהיה כעס זה עם זה חוששין ומבקשין ואין כופין. אבל אם נתכוונה בבירור ובידוע אפי' בחיי בעלה אין כופין אלא מבקשין שיחלוץ לה. ועוד קשה כיון דהביא דברי רש"י משמע לומר דהכי רבינו סובר נמי ואם כן למה לא ביאר רבינו דלאחר מיתת בעלה בעינן שיהיה כעס זה עם זה: ועוד קשה דאם הוא כך דפי' דברי רש"י כך היאך אתי לשון דקאמר אלא דהיה צריך לומר וכגון דהיה להם כעס זה עם זה אבל לשון אלא משמע דהוא טעם דלא אמרינן דנתכוונה לזה. דהוא משום שהיה להם כעס זה עם זה הוא שנדרה הנייה. ואין כוונתה לפטור עצמה הימנו. דמשמע להדיא דרש"י ז"ל איירי ארישא דנותן טעם דלאו משום דליפטור עצמה הימנו אחר מיתת בעלה. ולא קאי אסיפא דזה שאמר לאחר מיתת בעלה לאו פיסקא דמתניתין אלא תשלום דבריו הוא: והמש"ל הבין פירוש דברי ה"ה כרש"י ז"ל דהוא מפרש לסיפא דקתני ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה דעל זה רש"י קבע דבריו ולפי זה אתי שפיר לשון אלא דנקט בדבריו וגם לא תקשה קושיא ראשונה. אבל לא אתי שפיר לישנא דנקט רש"י ז"ל שהוא אמר ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו. דאם בא לומר דלא בעינן נתכוונה ממש. היה לו לומר בתחלה פיסקא ואם נתכוונה וכו' ולומר דלא בעינן דנתכוונה ממש בבירור אלא כל שהיה להם כעס זה עם זה: ועוד שדברי הרב המגיד הם נראים דלא קאי אסיפא ואם נתכוונה וכו' שהרי כתב אח"כ שמה שאמרו במשנה ואם נתכוונה לכך אינו ר"ל בידוע וכו'. ואם הוא קאי על זה היאך חזר ואמר שמה שאמרו במשנה והלא על זה הוא קאי. והיה לו לומר שכל שהיה שם להם כעס זה עם זה חוששין שמא נתכוונה. דמה דקתני ואם נתכוונה לאו דווקא שיודע בבירור שלכך נתכוונה אלא כל שיש לומר נתכוונה

ועל מה שהקשה עליו ואמר ולפירושו קשה מאי דאתמר בגמרא אדתני אם נתכוונה לכך ליפלוג וליתני וכו' דהוה מצי למדחי עדיפא מינה אשמועינן וכו' כל שיש לה כעס חוששין משום שמא נתכוונה ע"כ

נ"ל דיש להשיב על זה כיון דאינו מפורש במתניתין כך הוא לא מצי למימר עדיפא מינה אשמועינן: