לבב דוד יב

הרי"ף דפסק כרבינא דלא ס"ל לדרב ושמואל. אם הכוונה של רבינא דלא חש לדרב ושמואל שאמרו דחיישינן שמא נתרצה האב בקידושיה בתחלה. שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן לומר דהוכיח סופו על תחלתו שהוא נתרצה בשעת קידושיה. אבל כל שידענו בבירור שמתחלה נתרצה מקודשת. דהכי משמע דלא חיישי' לדרב ושמואל דסברי דאפילו שלא ידענו שנתרצה אנו חוששין שמא נתרצה. אלא לא אמרי' שמא עד שנדע בבירור שנתרצה. או כוונת רבינא הא דלא חש לדרב ושמואל. הוא דמה שאמרו שמא נתרצה בקידושיה. הוא לא חש לריצוי מעיקרו. שאפי' יהיה שנתרצה בבירור בשעת קידושיה אינה מקודשת כיון שלא נתקדשה לדעתו. דהר"ן ז"ל מסתפק בדברי הרי"ף ז"ל. דמאי יפרש בדברי רבינא שפסק כמותו. דודאי יכול להיות דהרי"ף מפרש בדברי רבינא דאפי' ידעינן שנתרצה האב בתחלה איירי. שהרי הוא כתב ח"ל וכולהו רבוואתא קמאי ז"ל הכי פסקו. כגון רב אחא משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האיי בתשובותיו. הני כולהו פסקו הלכתא כרבינא דהוא בתרא ודחו להא דרב ושמואל . בין קטנה בין נערה היכא דקידש קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה דלא הוו קידושיה קידושין. בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב ע"כ. משמע דאפי' נתרצה האב מתחלה. או נאמר הכוונה בין נתרצה האב אחר כך. כיון שלא מדעתו נתקדשה: וכתב הר"ן דרבינו מדבריו משמע דאם נתרצה מעיקרא שידענו כך בבירור שהיא מקודשת. שהרי כתב רבינו ואפי' אם נתרצה האב אחר שנתקדשה. דמשמע שאם נתרצה בשעת קידושיה הוו קידושין. אלא שתמה על מה שגמר בדבריו ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. שזה הלשון הוא שייך אם היה הדין שאפי' נתרצה לבסוף מקודשת. דאז שייך לומר כך דהיינו דכל זמן שלא נתרצה האב אם באת לחזור יכולה היא לחזור. אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינו חוזר. איך היה שייך לומר זה הלשון דלמה לי העיכוב שלה הא בלאו הכי אינה מקודשת

ואני ההדיוט קשה לי על דברי הר"ן בקושיא זו אדמקשה כך הוה ליה להקשות עליו שאין כדבריו מהמימרא גופה שמינה כתב רבינו דבריו אלו. דהיא אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב ע"כ. דמוכרח דאיירי בשלא נתרצה האב ואמר איני רוצה. דהא רב ושמואל ס"ל דחיישינן שמא נתרצה כמ"ש לעיל. וכיון שכן מוכרח דהכוונה שאם באה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת דלא מהני תו ריצוי אח"כ דכיון דחזרה קודם ריצוי אביה הרי שאפילו אמר שאיני רוצה יכול לחזור ולומר רוצה אני. והכא שאני שחזרה קודם. ועיין שם בדברי רש"י והתו'. ומוכרח לומר שרבינו ז"ל אינו מפרש כדבריהם אלא שלדעתו יפרש דכוונת המימרא כך היא דכמו שאביה מעכב שאם לא נתרצה. אף היא יכולה לעכב ולחזור קודם שיאמר שהוא רוצה בקידושין אלו כשישמע שנתקדשה. א"כ כאן ג"כ כך כוונת רבינו דאם נתקדשה שלא לדעת אביה בין היא יכולה לעכב קודם שיאמר רוצה אני כשישמע שנתקדשה. כיון שחזרה בה קודם ריצוי שלו. ובין אביה יכול לעכב. וזה בין שנתקדשה בפניו בין שלא בפניו. שלא תאמר כיון שהוא בפניו וקיבלה קידושין הרי כאילו אמר רוצה אני. אלא אינה מקודשת שאפילו יתרצה אביה אחר כך אינה מקודשת כיון שלא נתרצה בפירוש בשעת קבלת קידושיה. דקבלתה בפניו ושתק לאו משום דנתרצה בקידושיה דאדרבא משום דמרתח רתח שתק דכן נראה להדייא שם בש"ס דף מ"ה בההיא דפליגי גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת וכו'. דמשמע התם דלרב הונא דהילכתא כוותיה דהוא סבר דהיכא דאיתיה קמן אמרינן האי דאשתיק מרתח רתח. ואמר בין שלא בפניו קאי אתחלת דינא על שנתקדשה שלא לדעת אביה שהנך קידושין יכול לעכב בהן להכי אינן קידושין עד שידענו בבירור שנתרצה בשעת קבלת הקידושין כן נראה לי לפרש דברי רבינו ודו"ק: וראיתי להלח"מ שהקשה על תירוץ מרן על קושיא זו דהר"ן ז"ל וזה לשונו וע"ק דתינח שתירץ בעיכוב דידה בעיכוב דידיה מאי מתרץ עד כאן. ולא קשה כלל דקאי על תחלת דינא דהר"ן ז"ל לא הוקשה לו אלא דאיך שייך לומר דהיא יכולה לעכב כמש"ל. אבל על עיכוב דידה ליכא קושיא דנקט דברי המימרא דאמרה הכי שאע"פ שלדעת רב בעל המימרא ס"ל דחיישינן שמא נתרצה מ"מ יכול לעכב בהנך קידושין. ולדעת רבינא שאם לא נתרצה בבירור בתחלה אינן קידושין כלל משום שבידו לעכב וכל זמן שלא נתרצה בשעת קבלת קידושיה אינן קידושין וכיון דדברי המימרא זו אתי גם לדעת רבינא שפסק כמותו כתבם רבינו וגם הרי"ף שפסק כרבינא הביא המימרא זו דרב

דין ט"ו כל העושה שליח וכו' לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט ע"כ. כתוב בכ"מ דהרמ"ך כתב על רבינו דהוא כתב בפ"ט שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים את זה ע"כ. ואני ההדיוט תמיה לי על הרמ"ך ז"ל דהא רבינו שם בפרק ו' דין ד' כתב וז"ל ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים ע"כ. שעל זה כתב כאן כמו שליח הגט. ואם משום שכתב בפ"ט דין ל"ב שאין השליח נאמן להתיר הערוה אע"פ שהוא עד אחד ע"כ. היה לו להשיג עליו שם מדבריו אדבריו דפרק ו' הנז': ומכ"ש שאין שם סתירה אדבריו דפרק ו'. דהתם בפ"ט איירי דהסופר נתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח. ולהכי דייק רבינו דבריו שם וכתב שאין השליח נאמן להתיר הערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמו שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהיה שם מערער כמו שביארנו שם ואם היו שם ב' עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו הרי זו מגורשת עכ"ל. הרי שגילה דעתו משום שאינו חתום אינו צריך למנותו בעדים: ואם הרמ"ך ז"ל לא היתה בידו הנוסחא כך וכמו שכתב הרב המגיד שם שמצא נוסחאות מתחלפות. מ"מ הרי רבינו כבר גילה דעתו בפרק ו' כנז' שאין שליח הולכה צריך עדים ושם היה לו להשיג עליו ולא מכאן שכאן איירי על מה שכתב בפרק ו'

דין י"ז הכל כשרין לשליחות וכו' אבל העבד אע"פ שהוא נעשה שליח וכו' הרי הוא פסול לשליחות הקידושין והגיטין לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין ע"כ אע"ג דגם העכ"ום היה פסול מטעם שכתב בעבד לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. דלית ליה בתרומה דנפשיה. דהוא פוסק כר"ש בהל' תרומות