לבב דוד קטז

לה רב פפא קא סבר הש"ס מדאצטריך תנא לומר דחייב להתאבל משמע דאף ע"ג דלא שהה ל' יום אלא גמרו סימניו דאל"כ ודאי כיון שאינו נפל הוא חייב להתאבל ומאי אתא תנא לאשמועינן וקא בעי ואמר כמאן דלא כרשב"ג אלא כרבי. דהיינו בהאי נמי עבדינן כרבי ולא בעי שישהא ל' יום. אע"ג דרשב"ג נמי סבר כרבי כמ"ש לעיל מ"מ סתמא דש"ס הכא הא נקט לפי דברי רשב"ג בסתם דבריו. ודחי ליה לא בשכלו חדשיו דהיינו דאף בשכלו חדשיו אצטריך תנא לומר דאע"ג דהוא מדרבנן חייב להתאבל היכא דכלו לו חדשיו דלא מקרי נפל

ורבינו פסק דבאבילות בעי שכלו לו חדשיו. ואם לא כלו לו חדשיו אף ע"פ ששהא שלשים יום אין מתאבלין דלא פסק בהכי כרשב"ג. אלא כת"ק דפליג על רשב"ג דס"ל דלא מהני שהה שלשים יום והוא משום דהלכה כדברי המיקל באבילות. ולדעת ת"ק דרשב"ג בעי עד שכלו לו חדשיו ממש ולא מהני מה ששהה ל' יום כיון דלא כלו לו חדשיו: ומה דכתב גבי רוצח בבן ח' שלא שהה אף על פי שנגמרו סימניו אינו נהרג הוא משום דס"ל דכמו שהחמירו חז"ל לענין יבום. גם כן הוא הדין נמי בענין רוצח החמירו שלא להרוג גדול בשביל אחד שלא כלו לו חדשיו ולא שהה ל' יום אע"ג דגמרו סימניו. דבכמה עניינים מצינו לרז"ל דמהדרי להציל נפש ישראל. דודאי דלא גרע מענין יבום דלא חשבינן ליה בר קיימא לפטור מן החליצה ומן היבום כך נמי לא חשבינן ליה בר קיימא כדי להרוג בר ישראל עליו. אלא בעי' עד שכלו לו חדשיו או עד ששהה ל' יום דודאי שמה שהחמירו הוא דחיישי במידי דאיסורא כסברת ת"ק דפליג ארשב"ג דס"ל דבעי עד שכלו חדשיו בודאי ג"כ ברוצח נמי חיישי שהוא מידי דאיסורא ומכ"ש דרציחה חמורה

דין ו' מי שיש לו אח מ"מ אפי' ממזר או ע"א וכו' ה"ז זוקק את אשתו ליבום ע"כ. כתב הרב המגיד ומדברי רבינו נראה שלא כדברי מר יהודאי שהרי לא חלק בין אם עובד עכ"ום היבם בשעת הנישואין בין שהמיר אח"כ ע"כ משמע מדבריו אלו שעובד עכ"ום שכתב רבינו הוא מומר מקרי. וכיון שכן לא ידעתי מאי דמספקא להרב לח"מ שכתב בסוף הדיבור וז"ל עוד מספקא לי אם יש לו בן מאשה אחרת מומר אם פוטר את אשתו מיבום. דאי אמרינן דפוטר הא בגמ' אמרו גבי ממזר דכיון דפוטר לענין יבום מזקק זקיק. ואם כן ה"נ דכוותה היא ואם אינו פוטר דבר קשה הוא לומר כן וצ"ע ע"כ. דמאי מספקא ליה והרי רבינו כתב לעיל בפירוש או עובד עכ"ום ה"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. ודכוותה כתב בדין זה מי שיש לו אח מ"מ אפי' ממזר או עובד עכ"ום וכו' זוקק את אשתו: וגם לא ידעתי אמאי נקט מאשה אחרת דגם מאשה זו יש להסתפק לפי דעתו אם פוטר מיבום

דין י"ב החולץ ליבמתו וכו' וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כתב הרב המגיד ודעת רבינו שהלכה כר"י ולדידיה אפי' לאו ליכא וההיא דרשא דלא יבנה אסמכתא בעלמא היא ע"כ. ולפי זה אתי שפיר מה שכתב לעיל שאם בא הוא או א' מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה. ולא כמו שפירש"י משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה. דמשמע ליה לרבינו דאין פשטיה דקרא להכי נמי. ומכ"ש דלא קאמר להך דרשא רבי יוחנן אלא ר"ל הוא דקאמר להא

ונ"ל דמה דסבר רבינו הכי משום דכך משמע מדברי ר' יוחנן במה דקאמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ וכו' אלא איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה. דמשמע דנפל האיסור של אשת אח כשמת בלא ולד דהכי משמע אי בעי האי חליץ דליכא איסורא כלל לא גבי זה ולא גבי זה ואיהו שליחותייהו קעבד. וזהו שכתב רבינו שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות ע"כ דהוא מפרש דברי רבי יוחנן כך במה שאמר מי איכא מידי דמעיקרא וכו' כנ"ל: ולפי זה מה שאמר הש"ס אח"כ איתיביה רבי יוחנן לר"ל החולץ ליבמתו וכו' בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו ניחא. אבל לדברי ר"ל דדריש הך דרשא אשר לא יבנה. דאף את"ל הך דרשה גמורה דהוא קאי בלא יבנה כן האחים ליכא כרת אבל ודאי לדעתו דרבי יוחנן ליכא לאו אלא אסמכתא בעלמא או אפשר לומר דמאי דנקט חייבי לאוין הכוונה על האסמכתא דאסמכוה על לאו זה: ומ"ש אח"כ אמר רב ששת סיפא אתאן לר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דמשמע דלרבי יוחנן חייבי לאוין ממש. דבשביל זה אין לה עליו כלום הוא משום דרב ששת הבין בדברי רבי יוחנן דחייבי לאוין דקאמר הוא לאוין ממש. אבל לרבינא מתרצא שפיר סיפא דמתניתין דלאו משום דאתאן לר"ע אלא משום דאחד מן הילודים הוא דקידשה ולא משום חלוצה. אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה. כרבנן דאמרי אפילו יבם ולבסוף נולד אסירא. משום אשת אח דהוא בכרת: ומ"ש בפ' ר"ג שהביא ה"ה אחר כך דנראה להדיא דלרבי יוחנן קיימא בלאו. הוא דס"ד דש"ס דחייבי לאוין דקאמר רבי יוחנן הוא חייבי לאוין ממש וכמו שסבר רב ששת הכא. ובש"ס אסיק התם איידי דתנא התרת יבם אחד וכו'

ובודאי דלפי מה שכתב הרב המגיד דמה שהביאו לרבינו לומר כך משום שאמרו בגמ' בפרק החולץ אבעיא להו גזרו שניות בחליצה וכו' בחליצה לא גזרו רבנן שניות דמשמע דהחלוצה עצמה מדרבנן. נמי יתורץ מה שתמה אח"כ מההיא דאיתיביה ר' יוחנן לר"ל ומההיא דפ' ר"ג הנ"ל. דרבינו יפרש להו כמו שפירשתי דעת רבינו כנ"ל כן נ"ל ודוק

דין כ"א הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותה וממתינין לה אם הפילה יחזור ויקיים: הנה לפי מ"ש רבינו לעיל דביאת המעוברת אינו יבום א"כ מוכרח לומר דצריך לחזור ולבעול. וכן כתב הב"י בשם רבינו ירוחם יעו"ש וזה מבואר בש"ס דף ל"ה ע"ב דקאמר איתיביה רבי יוחנן לר"ל אין הולד של קיימא וכו' יחזור ויבעול ויקיים מבעי ליה מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי וכן באיכא דאמרי איתיביה ר"ל לר' יוחנן וכו' היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים. הרי דלר"ל יחזור ויבעול קתני ורבינו קא אזיל ופסק כר"ל: ונראה לומר דאם רצה להוציאה קודם שיבעול צריך גט מלבד החליצה אף ע"ג דהך ביאה לא שמה ביאה. דהא קאמר רבינו אח"כ אם ילדה אפי' מת ביום שנולד