לבב דוד קטו

הלכות יבום וחליצה

פרק א' דין ה' מי שמת והניח אשתו מעוברת וכו' אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום ע"כ. הנה הרב המגיד מפרש דברי רבינו דאיירי כשנגמרו סימניו ואף ע"פ שידוע שלא כלו לו חדשיו. דכן נראה ממ"ש רבינו בהל' מילה שבן ח' שהיה שלם בשערו ובצפרניו ה"ז ולד שלם. ולפי דברי רבינו שכתב שם ואם שהה ל' אפילו שידוע שהוא בן ח' ולא גמרו וכו' ה"ז ולד של קיימא א"כ ה"נ הכא. וכיון שכן מה שכתב אח"כ רבינו אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו חדשיו ונולד לט' חדשים גמורים. הוא אע"פ שגמרו סימניו דהחמירו דבעינן דקי"לן שכלו לו חדשיו גמורים. ומ"ש אח"כ אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חי שלשים יום ה"ז ולד של קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום הוא דהיינו אף ע"פ שלא גמרו סימניו דסגי שלשים יום. דנמצא דבעי אחת מתרתי או שכלו לו חדשיו אע"ג דליכא סימנים. או דשהא ל' יום אף ע"ג דליכא סימנים אבל כל היכא דליכא חדא מתרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אע"ג דאיכא גמר סימנין הרי זו חולצת ולא מתייבמת וכן נמי מ"ש רבינו אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חי שלשים יום וכו' לאו דוקא לא נודע אלא דאפילו נודע דהוא בן ח' אם שהה שלשים יום סגי: עוד כתב הרב המגיד ובענין ירושה שהוא דבר ממון סבור רבי' שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב רבינו בפ"א מהל' נחלות וכו' מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה ע"כ. הנה כתב זה ה"ה לפי סברתו של רבינו שבן ח' שהיה שלם בשערו ובצפרניו ה"ז ולד שלם. וא"כ זה שהיה שלם בשערו ובצפרניו לא שינו חז"ל מדין תורה משום שדבר שבממון קולו של זה חומרו של זה דלא שייך להחמיר בזה. ומה שסובר רבינו כך. הוא כמ"ש לעיל שפסק כר' דאמר אישתהויי אשתהי בכל שגמרו לו סימניו ופסק כרשב"ג דכל ששהא שלשים יום אינו נפל וכו'

אלא דקשה דה"ה הכא נתן טעם לכל דברי רבינו כמ"ש ובהל' נחלות קא טרח למצוא טעם לדברי רבינו בענין אחר ואוקים בצ"ע: ואפשר לומר דה"המ התם לא הונח לו בפירושו דהכא דרבינו בענין ממון העמידוהו על דבר תורה ואם גמרו שערו וצפרניו סגי דהלכה כרבי. דאם כן התם דאמרו כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ודחו דקים לן בזה שכלו חדשיו ונראה דעל כל מאי דתני במתניתין קאמר. דאם הלכה כרבי בזה נמי יאמר דאיירי שגמרו שערו וצפרניו וכרבי. אלא מדקא מהדרי לאוקומה כרשב"ג משמע דלית הלכתא כר' אלא לענין מילה דהיא מצוה דאית בה זמן וכי היכי דלא מעבר זמן דאורייתא. אבל בשאר דברים לא קי"לן כרבי דהחמירו ז"ל עד שכלו חדשיו או עד שישהא ל' יום. ועוד ממה שפסק רבינו בפ"ב מהלכות רוצח דבן ח' שלא שהה אע"פ שנגמרו סימניו אינו נהרג אלמא דלית הלכתא כר' בשאר מידי אלא בעי שישהא ל' יום או שכלו לו חדשיו. ומה שכתב כאן וזהו ששנו חכמים על דין תורה מפני שכיון שאין אנו מחשבין אותו כולד שלם לכל דבר אינו בדין שיהא אדם נהרג עליו. תירוץ זה קשה לו ג"כ דלמה ישנו חכמים בהאי כיון דדינא הוא שיהרג ומאי ספיקא איכא קמי ר' עד שאמר אח"כ וידוע דכ' ספק נפשות להקל. וגם מ"ש אחר כך וכיוצא בזה כתב פ"א מהלכות אבל ש' מתאבלין אלא על מי ששהא ל' יום או שכלו חדשיו. לפי שהקילו באבילות כמו שאמרו הלכה כדברי המקל באבל ע"כ. דנראה שכך גורס שם ולא כגירסתנו אבל היאך אפשר לומר שכך היתה לו הגירסא והלא הראב"ד בהשגות כתב אינו מחוור שהרי הלכה כרשב"ג דמששהא ע"כ. אלמא דרבינו ס"ל דאע"ג דשהא שלשים יום אין מתאבלין. ואפילו ששייך לומר שכך היה גורס וכתב וכיוצא בזה וכו' אפ"ה אינה ראייה. דמאי ענין דבר של רבנן לרוצח שהוא דאורייתא שהרג אחד שהוא מקרי בר קיימא לפי ד"ת לדעת רבי. ואפי' שנאמר שט"ס בדבריו וצ"ל שאין מתאבלין על מי ששהא ל' יום וכוונת דבריו דהיינו שחז"ל הקילו באבילות דאע"ג דשהא ל' יום אין מתאבלין עליו דפסק כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג בבן ח' ששהא ל' יום דאית להו דהוא נפל כיוצא ברוצח דשם הקילו שאם לא שהה ל' יום אינו נהרג. מ"מ אין הנדון דומה כיון דהוא מדאורייתא ואבל מדרבנן דבדרבנן יכולין להקל אבל לא בדאורייתא. ועוד ברוצח דאם שהה ל' יום נהרג עליו ובאבלות אין מתאבלין עליו. משום כל זה טרח ה"ה אחר כך לתת טעם אחר לדברי רבינו והניח בצ"ע: ואנכי איש צעיר נ"ל לתת טעם לדברי רבי'. דבמילה פסק כר' משום דבהערל אמרו איזהו בן ח' כל שלא כלו חדשיו. ר' אומר שערו וצפרניו מוכיחין עליו וכו' דאמר האי בר שבעה הוא ואישתהויי אשתהי. ופריך הא דעבד רבא תוספאה וכו' כמאן כרבי כיון דאיכא רשב"ג דאמר אישתהי דתני כל ששהא וכו' כרבי עבד ע"כ אלמא דגם רשב"ג אית ליה כרבי. וגם פסק כרשב"ג דבשהא שלשים יום אינו נפל משום דאמרו בשבת דף קל"ו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג. והכא כתב רבינו דדין תורה אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום. דהיינו בשגמרו שערו וצפרניו וכר'. ואמר אבל מדברי סופרים עד שידע בודאי שכלו לו חדשיו. והוא כמו שכתב ה"ה דגרסינן התם אמר ליה רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי תנן רשב"ג וכו' אבל הכא כמאן נעביד. וסובר רבינו דהא ודאי בשלא כלו חדשיו וכו' שנתבאר בגמרא בנדה פ' יוצא דופן. אלא ודאי בשלא כלו לי חדשיו הוא ואמרינן דבדיעבד עבדינן כרבנן. ומאן רבנן רבי היא אשתהויי אישתהי. ובודאי שגמרו סימניו דאי לא גמרו כיון שלא כלו לו חדשיו ולא שהה לכ"ע נפל גמור. והרי מבואר דלכתחלה החמירו כדברי רבינו: ומה שכתב רבינו בהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל ומנחיל . הוא כפשטה דמתני' דקתני בן יום א' משמע כל שחיה יום אחד אף על פי שלא כלו לו חדשיו. דהרי כשאמר הש"ס על הך דקתני והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות. קא פריך בש"ס כמאן דלא כרשב"ג וכו' דשמיע ליה דמתניתין איירי בדלא שהה ל' יום וסובר רבינו מדלא פריך הכי בש"ס על מתניתין עצמה אלא עד שאמר רב פפא לענין אבלות. משמע דלענין נחלה אה"נ דלא בעי ל' יום. דבנגמרו שערו וצפרניו סגי החמירו אלא לענין יבום. אלא דבענין אבלות דקא מוקים