לבב דוד קי

נאמנת ולרב שימי נאמנת. ואתו שפיר דברי הרב המגיד שאמר וקי"ל לחומרא כרב חנינא: ואי לאו דהזכיר הרב המגיד הא דרב חנינא ורב שימי בר אשי הייתי אומר דלרבינו לא הוה גריס לה כלל להאי פלוגתא לפי שאם היה גריס לה הוה ליה לרבינו להזכיר זה ולומר דאפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת אף על גב דמשמעו' דבריו כך הוא כיון דאמר שזו הוחזקה שקרנית דמשמע בכל גוונא אינה נאמנת. מ"מ כיון דאיכא מאן דפליג עלה בש"ס דהוא רב שימי. היה לו לפרש דבריו כדי לבאר לן דהוא פסק כרב חנינא ולא כרב שימי. וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל דלא הזכיר האי פלוגתא כלל. אלא פירוש קטטה דוקא שהיא אמרה לו גרשתני. ולדעתי דעת הדיוט כיון שאמרה לו גרשתני שהוחזקה שקרנית. לא יחול עלה דברי רב שימי דאמר בדדמי. שהרי הוחזקה שקרנית כך נ"ל לדברי רבי': וראיתי בכ"מ שהביא תשובת הרא"מ דמפרש דעת רבינו דלא כפירוש התוס' ולפי פירושו הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומשום הכי פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי דלפי הפי' הזה למאן דאמר דילמא משקרא אפילו ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא ע"כ: וזה קשה אצלי דמ"מ היה לו לרבינו לומר אף על גב דארגיל איהו כיון דדבר זה הוא בפלוגתא דאמוראי וכיון דפסק כרב חנינא היה לו לומר בפירוש אף ע"ג דארגיל איהו ולא למסתם סתומי. ומכ"ש כיון דאיכא פירוש התוס' שהוא בהפך. צריך הוא להזכיר זה כדי שנדע שהוא' מפרש בהפך ולהכי פסק כך שהוא לחומרא לפי דעתו

עוד הקשה על דברי הרב המגיד דנהי דלגבי וקברתיו הוי ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא. מ"מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר"ח לקולא ורב שימי לחומרא לפי' התוס' שאי אפשר לומר שהוא סובר כפירוש שפירש הוא להרמב"ם דא"כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק. רבינו כר"ח ולא כר"ש משום דגבי קברתיו ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא עד כאן

ולעד"ן דאפשר לומר דלא קשה מזה דהרב המגיד ס"ל דאי אפשר לומר דאיכא לספוקי במאי נפקא מינה לענין דינא בין הטעמים. דהוא נראה להדיא דודאי דלמאן דס"ל דהוא משום דמשקרא דהוחזקה שקרנית א"כ אפילו תאמר וקברתיו אינה נאמנת דהיא שקרנית בכל מידי. אבל למאן דס"ל בדדמי ודאי דאינה משקרת. וכיון שאמרה וקברתיו ליכא בדדמי עוד ונאמנת. אלא דכוונת הש"ס דאמר מאי בינייהו. הכוונה דלמה זה תפס זה הטעם וזה תפס זה הטעם. דמאי סברתם בהאי פלוגתא ותירץ איכא בינייהו דארגיל איהו. קטטה. הכוונה דר"ח ס"ל כיון דמתניתין קתני סתמא קטטהץ משמע דאיירי גם בארגיל איהו קטטה דאינה שונאתו כ"כ ואע"פ כן קתני מתניתין דאינה נאמנת. דהוא משום כיון דהוחזקה שקרנית תו לא מהימנינן לה אע"ג דאינה שונאתו כ"כ שהיא גילתה דעתה מקודם דבמיעוט קטטה היא משקרת כדי להשמט מתחתיו.. טעמא הוא משום דדמי ודאי דהא דארגיל איהי קטטה ולית לה שנאה כ"כ היה לנו להאמינה בארגיל איהו קטטה דודאי בכי האי גוונא היא עומדת עד שתראה שודאי מת כדי שלא תתקלקל עליו כשימצא חי שהרי הוא ניחא לה בו היכא דתפסיד כ"כ כשימצא חי דלא גדלה השנאה שתרצה להתקלקל עליו ואפילו מאבדת כמה וכמה וכמו שאמרו וכל הדרכים האלו בה

אבל אידך דס"ל משום דדמי הוא מוקים למתניתין דאיירי בארגילה איהי הקטטה דהיא שונאה אותו כ"כ ולכן לא דייקא כ"כ כיון דיש לה שנאה גדולה אבל שנאמר שהיא משקרת. בהאי ודאי אינה משקרת שחוששת שמא ימצא חי כמ"ש וכל הדרכים האלו בה שאין שום אשה רוצה להתקלקל כ"כ. ואע"פ שהיא שונאה אותו כ"כ דלמה לה להזיק עצמה. אבל בדארגיל איהו ודאי דדייקא כ"כ והיא ראתה שבודאי מת. דנמצא דכוונת הש"ס' כדי לידע במאי תלויה פלוגתייהו. וכיון שכן אתו דברי הרב המגיד שפיר דהוא דרבינו פסק כר' חנינא דהוא לחומרא. דהוא נראה להדיא בדבריו דאין צריך משום דארגיל איהו קטטה. דהוא טעם הפלוגתא ולא משום דהוא אזיל לחומרא. אלא משום דכן נראה דמתניתין איירי בכל גוונא דמינה יצא לנו החומרא של רב חנינא דאמר משום דמשקרא. לכן הרב המגיד תפס החומרא זו ומכל שכן דמינה משמע דלטעם דהוחזקה שקרנית הוא בודאי דאיירי אף בדארגיל איהו

עוד כתב רבינו ז"ל בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה ע"א ע"כ. כתב הרב המגיד ויש קצת תימא שהרי הוא סבור דטעמא דעד א' משום מלתא דעבידא לאגלויי וכו' ואולי שאף ע"פ שהוא סבור וכו' כיון דבגמרא לא איפשיטא ע"כ. וקשה לי טובא כיון דרבינו עביד דאף במילי דאורייתא במידי דליכא טעמא דדייקא ומנסבא דמשום דמלתא דעבידא לאגלויי מה נשאר עוד להך ספיקא דבעייא. דהוה ודאי ס"ל דממקום אחר איפשיטא בעיא ולהכי עביד בכל מידי דמהימנינן ליה: ומה שנלע"ד שטעמא של רבינו דכתב שלכתחלה לא תנשא הוא במה שיש לדקדק בדברי הרי"ף ז"ל כד הביא בעיא זו כתב איבעיא להו עד א' בקטטה מהו ולא איפשיטא ע"כ. ולא כתב צדדי הבעיא שעשה בש"ס. לא כן לעיל הביא הבעיא עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' דמהימן משום דמלתא דעבידא לאגלויי וכו' שהביא צדדי הבעיא כמו שאמרו בש"ס לא כן הכא

ועוד קשה כיון דשם אמר ואתינא למפשטה מהא דתניא מעשה וכו' מיהו כיון דאמרינן בפרקא דלקמן וכו' וכן הלכתא ע"כ. אלמא דאיפשיטא בעיא וא"כ גם כן הכא נמי איפשיטא בעיא ואמאי אמר הכא דלא איפשיטא בעיא: ומשום זה אני אומר דהרי"ף ז"ל הוקשה לו דמאי קא בעי הש"ס הכא אי משום דמלתא דעבידא לאגלויי או טעמ' משום דהיא גופה דייקא ומנסבא. והלא כבר בעי לה הש"ס לעיל גבי עד אחד במלחמה ולא איפשיטא שם. אם כן למאי חזר וקא בעי לה הכא. ומה התם שהוא כיון דעביד לאגלויי לא אמר בדדמי כמ"ש שם התוספות כ"ש הכא דליכא בדדמי. ואי משום צד שני ומה לעיל בצד דאשה היא גופה דייקא ומינסבא קאמר כיון דזמנין דסנייא ליה לא דייקא ומנסבא כ"ש הכא דאית לה קטטה דודאי דלהאי צד לא דייקא ומנסבא. ומשום זה הוא סבר דהכא גרע כיון דאית לה קטטה נתפתה לה וודאי דכוונת הבעייא אם אמרינן לטעמא דמלתא דעבידא