לבב דוד קז

שנפל במים שאין להם סוף ע"י הכשר להעיד בעדות אשה ושהה עליו כדי שתצא נפשו דיצאה מאיסור תורה אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה ושוב העידו אחד מה' נשים אלו עדות המועיל להתירה לכתחלה אלא שאינן נאמנות מן הדין וכו' ועוד איכא טעמא רבה דלא עבידי נשי לקלקלה בידי שמים אלא לקלקול דבני אדם וכו' א"כ בכאן נמי כיון שאם נשאת לא תצא א"כ לא מציא לקלקלה ע"כ: נראה דכוונת דבריו בהא דאמר ועוד איכא טעמא רבא וכו' דהיינו דכמו שבגט דבדבר שתשאר האשה נשואה לזה ובכל שעה הם עוברים דלא עבדי דבר דהוא קלקול כלפי שמים. אלא עבדי דבר שגורמים לה שתאסר על בעלה. דהיינו שגורמים לה לינשא לפי שעה עד שיבוא הבעל ויערער שתאסר עליו ותצא מהשני. כך בהאי שבאו להעיד שנפל במים שאין להם סוף שכוונתם היא כדי שתלך האשה ותנשא. כיון דידעי דאם נשאת לא תצא אם כן אי אפשר לומר דלקלקולה נתכוונו שהרי בלאו הכי אם נשאת לא תצא וכך עושה. ועל זה אמר אל תשיבני ממה שכתב הרשב"א וכו' דהיינו דכמו דהתם אמר דלאו כ"ע דינא גמירי גם כן הכא אמרינן דלאו כ"ע דינא גמירי והם סברי דמים שאין להם סוף אם נשאת תצא אם כן האשה אינה נשאת. שהרי היא תצא ולא תשאר עמו ואתו להעיד בשקר כדי שתנשא. לזה השיב דהרמב"ן חלוק עליו ועוד דאפי' להרשב"א לא דמי וכו' דהכי נמי הם ידעי דאם נשאת לא תצא. וא"כ לא אתו לקלקולה דהיא עומדת לינשא ובודאי דבאמת קא מסהדי דאין כוונתם לקלקלה : כן נראה לכאורה כוונת דבריו אבל במ"ש אחר כך ואפשר לומר לאידך גיסא וכו' כדי שתנשא לכתחלה כדי שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה ומסקי אדעתייהו שמא לא מת ע"כ. משמע דעד כאן הוא דמזכיר חששא דאם יבא בעלה דתצא מזה ומזה אבל מקודם לא איירי מענין קלקול דשמא לא מת ותצא מזה ומזה: וגם מדקדוק דבריו ז"ל נמי משמע דלא איירי בהכי לכן נ"ל לפרש דבריו כך דהני נשי לא יש בידם לקלקל כי אם דבר של בני אדם. אבל לקלקול דבידי שמים לא מצו לקלקל. דמהאי טעמא נאמנות להביא גט בח"ל כיון דדינא הוא דלא משגחינן בבעל כשיאמר מזוייף הרי דהאשה הזאת לית לה קלקולה כלפי שמיא. וא"כ אם יאמרו שקר כדי לקלקלה כלפי שמיא לא מקלקלה. דלא עבדי דמקלקלה אלא בהאי גוונא דמביאות בא"י דכשיבא הבעל ויערער דמזוייף הוא תצא מהשני ותאסר אתרוויהו. הרי יכולה לקלקל בידי אדם להכי אינן נאמנות. אם כן בכאן נמי שבאו לומר שמת בעלה להתירה להנשא. כדי לקלקלה בידי שמים להעבירה על דת. דבשלמא אם היה הדין דאם נשאת תצא. א"כ שייך להעבירה על דת בעדותם זה כדי שתנשא לקלקלה כלפי שמים. אבל כיון דדינא הוא דאם נשאת לא תצא א"כ בעדותם זה לא עבדי לה שום קלקול. דדינא הוא דאם נשאת לא תצא וזהו שאמר לא מציא לקלקלה. ותשלום דבריו מבואר לפי זה ואח"כ אמר ואפשר לומר לאידך גיסא דהני נשי סברי לקלקולא כדי שתנשא לכתחלה כדי שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה דהוא קלקול דבני אדם דמסקי אדעתייהו דשמא לא מת ולהכי לא נאמנין להם דשמא כך כוונתם ושקר הם מעידים

כתב המש"ל גרסינן בגמרא איבעיא לה ובת חמיה מהו וכו' ולפי הנחה זו קשיא לי במה שדחו בגמרא דילמא דבת חמותה דאמרה אכלה לגרסנא דבי נשאי וכו' ואי בת חמותה אינה בת חמיה לא שייך כלל טעמא דאכלה לגרסנא דבי נשאי וכו'. ועוד יש לדקדק בדברי רש"י וכו' דהא אשת ראובן אינה אוכלת מה שהביאה לשם אלא מה שהביאה ליעקב ע"כ. הנה ודאי שלפי ההנחה שהניח הרב ז"ל ודאי שקשה. כמו שכתב הוא ז"ל. אבל לפעד"ן דבת חמותה דקתני מתני' הוא בת חמותה והיא ג"כ בת חמיה. וההכרח שהכריח הוא ז"ל שהיא אינה בת חמיה מכמה טעמי. נ"ל דלאו הכרח דאם מטעם ראשון דאמר דאם כן אמאי תני בת חמותה ולא קתני בת חמיה . לזה יש להשיב משום דאי הוה תני בת חמיה דמשמע אע"ג דאינה בת חמותה הוה אמינא הוא הדין בת חמותה אף ע"ג דאינה בת חמיה להכי תנא בת חמותה. דהיינו שנוסף עוד שהיא בת חמותה גם כן. אבל בת חמותה שאינה בת חמיה מעידה. בין לטעמא דאימא סניא לה זה דוקא באימא שעדין נשואה עם אביה. אבל כשהלכה ונשאת לאיש אחר לא יקרה בעינה כ"כ עד שתשנא אחרים מחמתה. וכן לטעמא דאכלה לגרסנא דאימה לא איכפת לה בהאי כיון דאיש אחר נמי שהוא בעלה אכיל לה לגרסנא דאימה ובש"ס קא מבעיא ליה בת חמיה מהו וכו' והכא ליכא אימא דסניא לה או דילמא טעמא דבת חמותה דאמרה דאכלה לגרסנא דאימא הכא נמי אכלה לגרסנא דבי נשאי אלא דלא תני בת חמיה כדי שלא נטעה לומר הוא הדין בת חמותה אף ע"פ שאינה בת חמיה וסניא לה משום דאכלה לגרסנא דאימה ואע"פ שאינה אשת אביה להכי קתני בת חמותה לומר דווקא שהיא בת חמיה נמי ששונאה לה דאוכלת השייך לאביה נמי אבל בת חמותה אינה בת חמיה שאינו שייך לאביה מעידה דאינה שונאתה כל כך דזה נראה ממ"ש רש"י ז"ל יגיע אמר שהביאה לאבי מבית אביה וכן כתב רבינו עובדיה וכן כתב הנמוקי יוסף שלזה דקדקו בלשונם לכתוב זה להוציא בת חמותה שאינה בת חמיה דפשיטא להו דלא שייך בה אפי' חד טעמא וכמש"ל וא"כ הנך טעמי דכתב הרב עוד להכריח כבר נדחו מזה. וכן יש לומר נמי דאין זה הכרח דמדלא תני בת חמיה ותנא בת חמותה דמשמע אע"ג דאינה בת חמיה. דאימא דהא דתנא תונא הכי משום כיון דתנא חמותה תנא בתה נמי להכי נקט בת חמותה. וזה דקא מבעיא להו בש"ס דאימא דבת חמיה נמי דאית בה טעמא נמי דאכלה לגרסנא דבי נשאי. והא דלא תנא בת חמיה משום דאגב דנקט חמותה תני בת חמותה. אבל מ"מ ודאי דבת חמותה שאינה בת חמיה לא שייך בה לגרסנא דבי נשאי

דין י"ח בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו וכו' כתב הרב המגיד וה"ה לאשה אומרת מת והתירוה להנשא על פיה ואח"כ באה אשה. אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהיתירה הראשון וזה מוסכם ע"כ. בודאי שכך נראה מדברי רבינו שכתב אחר כך באו שניהם כאחד וכו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא וכו' משמע בשביל שבאו כאחד. אבל אם באו זה אחר זה הרי דינא כמו דין י"ח וזה ברור: אבל ראיתי שצריך לידע כיון דאית לן הא דעולא כל מקום שהאמינה תורה אמאי