לבב דוד קה

הכא היינו טעמא דאמרו יקיים ביבמה שהפילה תוך שלשה חדשים דהם לא קנסי כרבי אלעזר דאמר יוציא

ואפשר לומר דמה דאמרי דרבנן הוא דווקא בעבר הגבול שנתנו חז"ל שהשתא מיהא הוא אחר הגבול דמותרת לו. דהם לא קנסי לאפוקי מר"א ור"מ דקנסינן ליה עולמית. אבל ביבמה כיון דמה דהפילה הוא בתוך ג' הרי עדיין בתוך הגבול שנתנו חז"ל. דאף ע"ג דעברה החששא לא חילקו בגזרתם. דצריך מיהא ליתן גט בתוך ג' חדשים אלא דלא קנסי לאסור אף אחר עבור ג'. אבל ר"א דאמר יוציא הוא אפילו היה לאחר ג' חדשים. דקנסוה ליה עולמית דומיא דר"מ דאמר במעוברת ומינקת חברו דקנסי' ליה עולמית שלזה אמרו דר"א ור"מ אמרו דבר א' כמש"ל: ותירץ הראב"ד לקושייתו התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו. נ"ל דהכי פירוש דבריו דביבמה לא עשו חז"ל כמו התקנה דעשו בעלמא בכונס בתוך שלשה חדשים דנפקא מינה חורבא לפי דגם בקידש דינא דתקנה הוא דמנדין אותו להוציא. ואם כן בקידש לבד ולא כנס נאסרה עליו אם יתן לה גט. לכן לא עבדי ביבמה אותה תקנתא כי אם באשה דעלמא דלא נפקא מינה חורבא. וביבמה אמרו שלא תנשא בתוך ג' חדשים ולא אמרו שאם נשאת כופין אותו לגרש דלא עבדי כהך תקנתא. וכן נראה שלא הזכיר רבינו ביבמה כמו שהזכיר. הכא לענין נידוי. דמשמע שאין דין היבמה כדין אשה דעלמא אלא תקנה אחרת. ובהכי לא יקשה עוד מה שהקשה מר"ן בכ"מ מהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר דהראב"ד קאמר דלא עבדי הך תקנתא ביבמה וכמ"ש: וראיתי להרבנים הלח"מ והמש"ל דפירשו דברי הראב"ד משום דביאת מעוברת לא שמה ביאה וא"כ נאסרת עליו. ולדידי אני ההדיוט קשה דמלבד שלא רמז לזה הראב"ד ז"ל בדבריו כלל עוד תקשה דא"כ לרבי יוחנן דס"ל דשמה ביאה אמאי קתני מתני' יקיים כיון דדינא הוא דאם כנס יוציא. וכי תימא דרבי יוחנן ס"ל דאם כנס לא יוציא. ורב אחא ורפרם פליגי עליה דמנין לנו לומר כך דכיון דאינהו גופייהו לא הזכירו זה בפירוש לא שבקינן דברי ר' יוחנן דנראה דכך דעתו בודאי ועבדינן כרב אחא ורפרם במלתא דלא הזכירו בפירוש

דין כ"ה וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חברו וכו' כתב הרב המגיד וכן נראה מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת ע"כ. פירוש לפי דברי רבינו דנקט טעמא דשמא יזיק הולד ליכא חילוק בין אלמנה לגרושה וא"כ גם במינקת דומיא דמעוברת. דודאי דלפי דברי רבינו דלא הדר הש"ס מטעמא קמא וכמו שכתב מר"ן בכ"מ. או שהיתה לו גירסא אחרת וכמו שכתב הלח"מ ז"ל וכיון שכן לא ידעתי מאי קא מקשה הלח"מ על ה"ה וז"ל דהא בגמרא אמרו סתם מעוברת למניקה קיימא א"כ מי שאמר במניקה דאם נתגרשה הוא ישתדל בבנו ה"ה במעוברת דטעמא משום מניקה הויא ע"כ. דהא הרב המגיד כתב הכרח זה הוא לפי דברי רבינו דטעמא קמא לא נדחה. ואף לאותם שסוברים כרבינו דלית חילוק בין אלמנה לגרושה הם ס"ל כדעת רבינו נמי דטעמא קמא לא נדחה. או כמו שכתוב בתוספות לדעת ר"ת והקושיא מעיקרא לא תקשי כלל

פרק י"ב דין א' האשה שבאה וכו' כתב הרב המגיד שהרמ"ך הגיה על רבינו וכו' כי היכי דאמרינן בנשביתי וטהורה אני דאינה נאמנת א"ת היום נשביתי ולאחר שנה תאמר טהורה אני ע"כ. כוונת דבריו כיון דבחדא מתניתין נאמרו א"כ שוין הם בדינם וכיון שבשבויה אי אפשר לומר דאם לאחר זמן אמרה טהורה נאמנת. דהא בשעה שאמרה נשביתי ונאסרה משום דשמא נטמאה. אי אפשר להתירה עוד כשתאמר אח"כ טהורה אני דלא מהימנינן לה דהוא ודאי משום דראתה שנאסרה לכהן אמרה טהורה אני. ולא נאמינה במגו דאי בעי שתקה משום כיון שראתה בשבויות שמותרות לבעליהן ישראל לא חששא עוד מלומר נשביתי. אלא כשאח"כ ראתה שפסולה לכהונה חזרה ואמרה טהורה אני לכן לא נאמינה כי אם בתוך כדי דיבור וגרועה היא ממי שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני. דאשת איש ידוע לכל שאסורה לאחר והיא אסרה והיא התירה את עצמה. ונאמנת במגו דאי בעי שתקה. וכיון שכן דבמתניתין אחת קתני לאשת איש שאמרה וכו' ובאמרה נשביתי וטהורה אני משמע דדינם שוה. וכמו שאמרה נשביתי דהיא מוכרח דאיירי דאמרה בתוך כדי דיבור. גם באמרה אשת איש הייתי איירי בדאמרה בתוך כדי דיבור דוקא כן נלע"ד

דין ט' האשה שלא הוחזקה אשת איש וכו' ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא ע"כ. ובהשגות הראב"ד כתב ובקידושין כה"ג אם נשאת לא תצא ע"כ. וכתב עליו ה"ה וכבר ביאר רבינו דין הקידושין בפרק ט' מהלכות אישות ולא היה לו להזכיר דין קידושין בהלכות גירושין ע"כ. פשט דבריו אלה שהבין בהשגתו של הראב"ד שהיה לו לרבינו לבאר שזה הוא דווקא בגירושין שבעד אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה שאע"פ שנשאת תצא. אבל בקידושין כ"הג שעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה. אפי' שלכתחלה יש לחוש לעד שאומר נתקדשה מ"מ אם נשאת לא תצא והטעם הוא מבואר דבגירושין דהיא בחזקת אשת איש ששניהם מעידין שהיא אשת איש היתה. לא מהמנינן לעד השני שאומר שנתגרשה אחר כך דמוקמינן לה אחזקתה. אבל בקידושין דתרוויהו כפנויה עד עכשיו קא מסהדי. דאם נשאת לא תצא ואמר על זה וכבר ביאר רבינו דין הקידושין פרק ט' מהלכות אישות ולא היה לו להזכיר דין קידושין בהלכות גירושין. נראה שכוונת דבריו שרבינו ביאר זה התם: וקשה לי דאדרבה מהתם משמע דאם נשאת תצא שהרי כתב שם ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. משמע דאם שתקה אם נשאת תצא וכן כתב שם הרב ז"ל שאם היתה מסופקת אפילו נשאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חוששת לעצמה בספק מקודשת. ויש לומר דמה שכתב וכבר ביאר רבינו דין הקידושין פ"ט מהל' אישות וכו' אין הכוונה דרבינו ביאר שם כמו סברת הראב"ד אלא הכוונה דמה שאמרו בש"ס דבקידושין לא תצא הרי ביאר רבינו הענין בהל' אישות פ"ט דהוא איירי כשהיא מכחישתו דרבינו מפרש לה הכי וכמו שכתב שם יעו"ש . וגם כפי פירושו של רבינו לא היה לו להזכיר דין קידושין בהלכות גירושין:

| דין ט"ו וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות