לבב דוד קג

דין כ"א ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות דבר וכו' קשה לי דרבינו הביא הפסוק כצורתו ולא פירש היאך דריש לקרא אי כב"ש אי כב"ה. ואפילו דודאי הוא פסק כב"ה דהוא הלכתא בכל מקום. מ"מ היה לו לבאר פירושא דקרא כב"ה: ונ"ל מדלא נקט רבינו כדברי ב"ש במתניתין דקתני אלא א"כ מצא בה דבר ערוה. ודאי דלא מפרש קרא כב"ש אלא כב"ה. וכיון דהוא פתח לא יגרש אדם את אשתו דהוא משום דאמרו בש"ס ר' יוחנן אמר שנאוי המשלח. וכרבי אלעזר דאמר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות. משמע דאע"ג דשנאה משום דהקדיחה תבשילו וכיוצא אין לו לגרש להכי לא פירש בקרא כמו דמפרשי ב"ה. דלב"ה אם הקדיחה תבשילו יכול לגרשה. אלא נקט קרא סתמא דמשמע דאיכא שמץ ערוה. כגון דאיכא חשד כל דהו משום ערוה. דלא שנאה משום דהקדיחה תבשילו וכיוצא. דבזה לא אמרינן ביה שנאוי המשלח ואף בזה אין לו למהר לשלח אשתו ראשונה. דצריך להתעכב ולעיין הרבה באותו חשד דשמא לא כיון יפה באותו חשד. וזה שאמר ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. ואח"כ כתב אבל שניה אם שנאה ישלחנה דהיינו שהקדיחה תבשילו עד ששנאה ישלחנה וכמו שאמרו בש"ס הא בזווג א' הא בזווג שני דהוא פסק כב"ה. אלא דבאשה ראשונה חשש לדברי ר' אלעזר שהביאו דבריו בש"ס דר' יוחנן ס"ל כוותיה. וגם ר' יהודה אוקמוה דבריו בזווג שני דווקא ואפשר דגם דברי ב"ה איירי בזווג שני כן נ"ל לפרש בדברי רבינו ודוק

פרק י"א דין ד' עד מתי הבת ממאנת וכו' או עד שיודע שהיא איילוני' פירוש עד שתהיה בת עשרים שנה פחות ל' יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה כל סימני איילונית אבל קודם זמן זה אפילו נולדו בה סימני איילונית חשובה כקטנה ולא מקרייא איילונית

בד"ה בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י"ב ק שנה ויום אחד וכו'. כתב הרב המגיד פי' בד"א שהיא ממאנת עד שתגדיל וכו' אין אומרין הוחזקה הביאתן עד שיודע בביאור ובודקין אותה ע"כ. פירוש דבריו דכשלא בא עליה אחר הגעת השנים אפילו אם נאמר שהביאה סימנים אינה אשת איש מדאורייתא דקידושין ראשונים אינם קידושין גמורים מן התורה ודין תורה יכולה למאן. אלא מדברי סופרים דאינה יכולה למאן כשהביאה סימנין. לכן כשלא ידענו אם הביאה סימנין לא אמרינן חזקה הביאתן ואם מיאנה לא מהני אלא בודקין אותה ואם לא נמצאו סימנין יכולה למאן . ולפי זה כשלא בדקנו אותה אינה יכולה למאן עד שנבדוק אותה. וזה מ"ש בתחלה וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע"פ שיש לה שנים ממאנת והולכת. דהיינו דאין לה למאן אלא אם בדקנוה ונמצא שאין לה סימנים אבל אם בא עליה אחר הגעת השנים דאיכא חששא דאורייתא אינה צריכה בדיקה אם הביאה סימנין. אלא מחמירין עליה ואמרינן חזקה הביאתן. דנמצא דהחילוק הוא דכשלא בא עליה לא אמרינן חוקה הביאתן ואינה יכולה למאן אלא בודקין אותה. וכשבא עליה אינה צריכה בדיקה ואינה יכולה למאן דאמרינן חזקה הביאתן ופירוש דברי רבינו כך הוא דהבת ממאנת עד שתגדיל דהיינו כשבדקנו אותה והביאה סימנים אחר הגעת השנים אינה יכולה למאן ואם לא הביאה סימנים אע"פ שהגיעה לכל שנים יכולה למאן בד"א בשלא בא עליה הבעל וכו' דאז צריך בדיקה לידע אם הביאה סימנים או לא. אבל אם נבעלה אינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנים ואינה יכולה למאן. ולפי זה מדוקדקין דבריו ז"ל במ"ש ואינה צריכה בדיקה למיאון דמשמע אבל כשלא בא עליה צריך בדיקה על כל פנים לידע אם הביאה סימנים אינה ממאנת ואם לאו ממאנת והרב המגיד ז"ל דקדק כן בסוף דבריו שכתב אין אומרין הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה ע"כ. דמשמע דלא אמרינן מסתמא הביאתן ואין צריך בדיקה. אלא בודקין אותה לידע אם הביאתן אחר הגעת השנים. וכשנמצא שלא הביאתן היא ממאנת דזה נשמע ממה שאמר ובודקין אותה דמשמע דצריך לבדוק אותה על כל פנים וכמ"ש בתחלה אם נבדקה וכו' ומ"מ כל זמן שלא בדקנוה אינה ממאנת כן נ"ל פירוש דבריהם ז"ל ודוק

דין ט"ו חרש שגירש ברמיזה וכו' מותרת לחזור לבעלה הפקח עיין מ"ש הרב המגיד ומ"ש עליו הרב מש"ל ואנכי בעניי כבר בפ' י' דין ד' בד"ה כל מי שנשאת בגט בטל וכו' פירשתי דברי הרב המגיד דהכא ולא קשה עליו כלל יעו"ש ודוק

לח"מ בד"ה חרש שגירש ברמיזה וכו' ואפי' תאמר דהיא חרש אמאי לא קרינן לא יוכל הא נישואין שניים ונישואין ראשונים כולהו מדרבנן הוו ע"כ. נראה דצ"ל דהיא חרשת דהיינו דמה שאמר או לפקח איירי דהאשה הזאת היא חרשת דנישואיה הוו מדרבנן ולכן אם נתגרשה מותרת לחזור לו. ועל זה אמר דאיך יכולה לחזור לו. הא נישואין שניים ונישואין ראשונים כולהו מדרבנן הוו דשוים הם. ובודאי דאיכא משום מחזיר גרושתו מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואמאי לא קרינן עליה לא יוכל בעלה וכו' ואינו דומה לאשתו של פקח דהלכה ונשאת לחרש. כיון דקדושי פקח מדאורייתא לא תיקנו נישואין לחרש להורעת כחו של פקח כדי שלא יכול לקיימה משום מחזיר גרושתו כן נראה כוונתו ז"ל. אבל במ"ש אח"כ דמאן דגריס או לפקח הוא משום דגריס קורא אני וכו' תימה הוא דאיך אפשר לומר דגריס או לפקח דמאי אתא תנא לאשמוינן דזיל קרי בי רב הוא. ועוד תימה על מה שאמר עוד וכ"נ מדברי רבינו שלא הזכיר אלא והלכה ונשאת לחרש ולא הזכיר פקח כלל . דמשמע דאם הזכיר רבינו פקח הוה ניחא הגירסא. ואיך אפשר להיות דאשתו של פקח קאי על מה שאמר וא"ת שהיא חרשת אכתי איך אפשר לומר כך רבינו כיון דנישואין שניים ונישואין א' מדרבנן הוו: עוד כתב וז"ל עוד כתב ומשמע שהיו סבורין וכו' וקשה דאיך אמרו דהטעם דאשתו של חרש וכו' הא ה"ה כתב בפ"ד מהלכות אישות וכו' אבל מ"מ טעמא דגזרה כדקיימא קיימא ע"כ: ונלע"ד שכוונת הרב המגיד כך הוא שהיו סבורין שהטעם הוא דתצא מזה ומזה ברישא באשת חרש . משום דעיקר החששא דאמרו דתצא מזה ומזה כששמעה שמת בעלה בדעלמא משום שיאמרו גירש זה ונשא זה וכשגזרו כך לא חילקו בין אשת פקח לאשת חרש. אע"ג דבאשת חרש בדעלמא דקידשה פקח שמותרת לחזור לו ולא חיישינן