לבב דוד קב

כפול. כיון דמתני' דהמוציא משום שם רע ומשום נדר קאמר בש"ס דלטעמא דקלקולא בעי שיאמר לה לאפוקי שלא אמר לה משמע דבאמירה בעלמא איכא קלקולא ולא בעי לכפליה למלתיה לת"ק דמתני' וסוגיא קאי הכי אלא דבהאי סוגיא מחמת קושיא דרבנן ארבנן רבא קא מתרץ הכי לא שבקינן מאי דפשיטא לסוגיא בשביל תירוץ דרבא. ועוד כיון דר' סתם ולא כתב דבעי למכפל דבוריה הוא לומר דלא עבדינן כר"מ בהאי דכיון שהוא משום לעז בגילוי דעת סגי. ונמצא דמה שאמר רבינו הלכה כרבי יהודה הוא דוקא בהכי דבהאי נמי איכא לעז. דלא בעי לכפליה למלתיה כיון דמתניתין לעיל סתמא דבאמירה בעלמא איכא לעז. אבל לא קאמר דהלכה כמותו במה שאמר לעיל: ומה שרבינו פירש כרבא דלהכי אצטריך לומר והלכה כרבי יהודה ולא אמר כשמואל דתפוך. הוא משום דרבא דהוא בתרא קאמר הכי: ומעתה מה שכתב הרב המגיד הלך לפי מה שכתב רבינו בפירוש המשנה וכמו שפירשתי דבריו. ומה שכתב הרב המגיד אחר כך וזהו שבגמרא לא הזכירו הוא שאמר לה גבי איילונית הכוונה דבש"ס לא פירשו אמתני' בתחלה דהוא דוקא בשאמר לה וכמו שפירשו אמתניתין דמוציא משום שם רע ומשום נדר דאז יקשו למימרא דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא חיישי לקלקולא והא איפכא שמעינן להו. דא"כ אין לומר דבאיילונית כיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואף ע"פ שלא אמר לה יכול לקלקלה. אלא דבעי לומר לה שמשום זה הוא מגרש אם כן מאי מקשה למימרא וכו' דאימא דהכא בשלא אמר לה ולהכי רבנן לא חיישי לקלקולא בהא וגם ר' יהודה דאמר לא יחזיר לאו משום טעם דקלקולא. דאימא מטעמא אחרינא דהא לא שייך הכא טעמא דקלקולא. אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דבמום גדול כזה סתמו כפירושו אף על פי שלא אמר לה הוי כאמר לה ואיכא טעמא דלקלקולא ולהכי קא פריך למימרא וכו'

דין ט' ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה ע"כ. כתב הרב הלח"מ דברי רבינו מתמיהין דבפ' החולץ וכו' היאך פסק בהא כבר קפרא דאתו כאבא שאול והוי מוכה שטרא לבי תרי גם דין זה האמור כאן איני יודע מה קשר יש לו וכו': ונ"ל דהכא שכתב רבינו שמותרת לינשא לאחד מעדי מיאון או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם. להכי כתב אגב שיתרחק אדם מעדות מיאון' אבל לעדות חליצה יתקרב דאיכא מצוה בזה העדות ואע"ג דבחליצה קאמרי בש"ס משום דס"ל כאבא שאול. התם קאמרי ת משום דהוא קאמר ידבק דמשמע דבא לומר שלא ייבם אלא יחלוץ דמשום דאינם מתכוונים למצוה קרוב בעיניו להיות הולד ממזר להכי ידבק בחליצה ולא ביבום אבל רבינו לא בא לומר שידבק בחליצה ולא ביבום שהוא ס"ל דמצות יבום קודמת אלא לומר דעדות חליצה להיות דיין חליצה איכא מצוה בעדות זה דלא כעדות מיאון. דלא אתא רבינו לומר דבריו ממש של בר קפרא. דבמיאון הוא כבר קפרא ובחליצה לאו ממש דברי בר קפרא וכמו דמפרשי לה הש"ס. דודאי לדידיה לא אתי אלא לומר דגם לדידיה איכא מצוה אם יהיה עד. דהיינו שיהיה דיין לחליצה כשיבואו לפניו לחלוץ שלא יתרחק אלא יתקרב

דין י"ז המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים וכו' הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות וכו' כתב הרב המגיד פרק הזורק בגמרא פירוש דבריו דמשנה דהתם היא בנתייחד עמה דוקא. דהתם הקשו על מה דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה וכו' אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה גט שני. דהא מדקתני ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנישואין אלא ודאי מתניתין בשלא ראוה שנבעלה. ור' יוחנן דאמר כי האי תנא וכו' ומתני' דאוקימנא בלא ראוה שנבעלה במאי פליגי דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה. ובית הלל סברי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ומכל הני משמע דאם ראוה שנבעלה כ"ע מודים שבעל לשם קידושין. ובנתייחד מחלוקת וקי"ל כב"ה דעדי יחוד הן הן עדי ביאה ורבינו פסק כמתניתין ודלא כרבי יוחנן דאמר כהך תנא

אלא שלכאורה קשה כיון דקי"ל כב"ה דעדי יחוד הן הן עדי ביאה דמשמע דאנן סהדי דמאחר דגייסי אהדדי ודאי בא עליה שלהכי מן האירוסין אין צריכה גט א"כ למה כתב רבינו בנתייחד עמה שצריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת. והרי משמעות שעדי יחוד הן הן עדי ביאה משמע כאילו ראו העדים שנבעלה וכן נראה מדברי הטור בסי' קמ"ט וז"ל ואם לא ראוה עדים שבא עליה אלא שנתייחד עמה אם היא מן הנישואין צריכה ממנו גט ב' שעדי יחוד הן הן עדי ביאה ובעל לשם קידושין ע"כ. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב כיון שראו שנתייחדו אין צריך עדות של ביאה גדול מזה וודאי אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פירשו זה מזה עד כאן: ואפשר שר לומר דאי אפשר לומר דגם בנתייחד עמה נמי אמרינן דבעל בודאי אלא חששא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג כל כך מן הך ברייתא דקתני אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שלא ראוה שנבעלה שאינה צריכה הימנו גט שני. דאפילו משום ספק ליכא ומתניתין ס"ל דודאי בעל. אלא דמתניתין איירי משום ספק

מש"ל בד"ה נתייחד עמה וכו' כתב על דברי הרא"ש שהביא למטה וז"ל ויש לגמגם קצת וכו' דכי היכי דאם אמר אחר כך שלא בעל או שלא היו לשם קידושין לא מהימנינן ליה הוכחתו נמי לא מהניא והדבר צריך תלמוד ע"כ. ואנכי איש צעיר נלע"ד דליכא גמגום כלל. דודאי דאם אמר דלא בעל או שלא היו לשם קידושין דלא מהימנינן ליה דהוא משום דהוא נגד החזקה שאמרו ז"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכשנתייחד בפני עדים עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל אם איכא הוכחה דסותרת להך חזקה אז נפלה לה אותה חזקה. וכאן דראינו שביטל את הגט הרי מורה שדעתו הוא שהגט אינו גט עדיין ואז ביטלו להיות עדיין אשתו כבתחלה. ואז הלך ונתייחד עמה שמורה מעשיו להדיא שבייחוד שנתייחד עמה לאו לשם קידושין אלא משום שהיא אשתו עדיין כיון שבטל הגט. דאם לא כן למה צריך לבטל הגט ילך ויתייחד עמה ויבעול אותה ותהי אשתו שלשם קידושין בעל. שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וזאת הוכחה גמורה היא: