לב חיים פלג'י חלק ב עד

לפיכך אם נעקרו אינו חושש ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השער ולפיכך אם נשר אינו חושש וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אעפ"י שמשיר צררות וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הר"ז מותר יע"ש הרי נראה דכל שהוא דבר שאין מתכוין מותר אלא שהרמב"ם הטיל תנאי שצריך שיהיה אותו מעשה של איסור אם נעשה או לא נעשה משא"כ כאן בנ"ד דכשהטיל המים ע"ג העשבים א"א שלא ישקה אותה ויעשה לה תועלת והו"ל כדין דקי"ל דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ו וז"ל אבל עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שודאי נעשה בשביל אותו מעשה אעפ"י שלא נתכוון לה חייב שהדבר ידוע שא"א שלא תעשה אותה מלאכה כיצד הרי שצריך להאי עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אעפ"י שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שא"א שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי דכל היכא דהוי פסיק רישיה ולא ימות הגם דאינו מכוין בה חייב וכן פסק מרן בהדייא בש"ע א"ח סימן שנ"ו ס"ג וז"ל מותר לילך על גבי העשבים בין לחים בין יבשים כגון שאינו מתכוין לתלוש אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקין אותם אעפ"י שאינן מתכונים פסיק רישיה הוא יע"ש וקי"ל דהמשקה מים ע"ג זרעים אילנות וצמחים בשבת חייב משום זורע וחייב בכל שהוא וכמ"ש הרמב"ם בה שבת פ"ח ה"ב יע"ש ועיין להרב מג"א בסי' זה ס"ק: אלא דיש לחלק בזה דה"ד כשהוא מתכוין הא מיהא באותו עבר כדי להנאות ממנה אלא שאינו מתכוין במלאכה עצמה שמחלל עליה עכ"ז חייב כיון דפסיק רישיה ולא ימות אבל כשאינו נהנה כלל מאותו דבר והן הם הדברים שכתב שם ה"ה זל בפ"א ה"ו וז"ל ויש מי שכתב שאם לא היה נהנה מאותה מלאכה שנעשית בשביל אותו מעשה אעפ"י שהמלאכה ההיא הכרחית להעשות בשבילו מותר לעשות המעשה וזה דעת בעל הערוך ויש מי שכתב פטור אבל אסור עכ"ל והגם שהריב"ש ז"ל בתשו' סי' שצ"ד השיב ע"ד הרב בעל הערוך אלו מ"מ נראה דכאן בנ"ד עדיף טובא שאינו נהנה מאותו העשב כלל וגם לא נתכוון על אותה מלאכה וגם שלא היה לכתחילה אותה הרחיצה שם כ"א בשוגג שאילו היה יודע היה מחמיר אפי"ה א"כ בודאי הגמור כי אין בו עון אשר חטא כלל וא"צ כפרה כלל. ועיין מ"ש הרנ"י בפ"ק דכתובות בס' אשי ה' ד"ה ומיהו ודוק: ועוד מצינו בזה עוד קולא אחרת כמ"ש הרב באר היטב שם בסי' של"ו וז"ל ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש סס"י ש"ך כיון דלא ניח"ל יע"ש וכאן בנ"ד כי נתבאר בשלה שהרוחץ שם במים היה איש אורח שאינו הב"ה והגם כי לדעת הרב ס' הזכרונות שהביא הרב באה"ט שכתב דוקא בגינת גוי אמרינן דלא ניח"ל כבר השיבו ע"ד דלא משמע כן בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה עמ"ש סי' ש"ו ס"ו כמ"ש הרב מג"א יע"ש א"כ כיון דהיא בארעא דחבריה נר' דליכא איסורא ומ"ג כי אפילו לבעל החצר לא ניח"ל בעשב זה כי לא נטעו לצורכו כ"א גדל מאליו וכבר הוא נדרס ברגלים ולא החשיבו לא לנטיעה ולא לצמיחה והרי מידי הוא טעמא דהמשקה את הזרעים חייב משום זורע כמ"ש הרמב"ם משום כי כונתו הוא כמו כונת דעת הזורע שיצמיח וכמ"ש הרב המגיד שם וכאן ליכא לא כונת זורע ולא כונת מצמיח ואם באנו לצאת ידי חובת הרב ס' הזכרונות היה מקום לומר כי כאן זה החצר הוא של גוי ששכר אותה לישראל והעשב הזה נצמח ברשות הגוי אלא דאם באנו לידי מידה זאת צריכים אנחנו להכנס במים אדירים במאי דקי"ל שכירות ליומיה ממכר ובודאי כי לעשב זה אם היה דבר חשוב והיה שוכר הישראל החצר מסתמא גם זה קנה הישראל אלא דהאמת הוא כי כיון דהעשב הזה מצד עצמו כלא חשיבא אם כן אין כאן פקפוק כלל. פש גבן לבאר בדין זה דאסור להשקות את הזרעים בשבת אם כבר השקה אותו אילן או' אותו צמח מבעוד יום כל צורכו או שביום שבת עצמו הגוי השקה אותם מים בכדי צרכן ושוב בא הישראל והשקה בכונה מכונת אי אמרינן דאפי"ה חייב משום זורע או דילמא כיון שכבר היה מושקה בכדי צורכו לריק היה זה המים שכשהקה להם עתה ופטור או נימא דהא מיהא יפות עושה להם יותר וגם דמהני על העתיד לבא. ועיין בס' טל אורות בהל' שבת דח"י ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ח"א בריש הלכות שבת ד"ח ע"ד יעש"ב: סימן עג שאלה באחד שביום השבת בקורא בסידור תפי' שלו היה דף אחד קרוע ונכפל קצת מהאותיות לאחוריו והשוה אותו להשוות האותיות אם יש בזה חשש איסור לעשותו בשבת משום שמשוה האותיות משום כותב בשבת או"ל. תשובה לכאורה נראה דאיכא איסור בדבר ואמינא לה ממ"ש הרב הלבוש בא"ח סימן ש"מ ס"ד וז"ל ונ"ל דה"ה אותן ספרים שכותבים עליהם בראשי חודי אדפוס למעלה או מצדדים אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב נראה דחמיר טפי פתיחת הספר משבירת העוגות דבשבירת העוגות אין בו לא משום מוחק לבדו אבל לא שייך ביה ע"מ לכתוב שהוא עיקר האב מן התורה ובפתיחת הספר יש בו מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור לסוגרו אחר שילמוד מתוכו וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל וא"כ הוא דבפתיחת הספר ובסגירתו איכא איסור משום מוחק וכותב הה"נ בנדון דידן שהדפים קרועים ונכפלים וזה מקרב ומשוה אותם ביחד כדי שיהיו נקראים הדק היטב א"כ הוי ככותב וחייב חטאת לדעת הרב הלבוש ונראה דאדרבא נ"ד גרע טפי כי התם באותיות הכתובים בחודי הספר אין כונתו במה שסוגר לקרות האותיות כ"א לסגור הספר וכמו כן כשפותחו אין כונתו למחוק כ"א לפתוח הספר לקרות בו והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מכוין לא לשם כתיבת האותיות בסגירה ואין למחוק בפתיחה משא"כ כאן כי משוה ומישר הדף הקרוע לקרב ולחבר האותיות אלו עם אלו הו"ל עושה מעשה בכונה מכונת לקרות האותיות כתקנן: