לב חיים פלג'י חלק ב סד

בס' א"ז ס"ק ה' ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סימן מ"ב יע"ש: וזה ראיתי להרב פרי מגדים בחלק א"ח בחא"א סי' שי"ט דבשומין שים להם שני קליפות אם איכא איסור משום מפרק וצ"ע ואין כאן צ"ע דהרי מבואר מהראשונים שהביא הרב ברכ"י בסס"י שצ"א דמותר גמור וצ"י. כי כן אם יזדמן אגוזים לוזים ושקדים ובטנים לאכול בשבת והם בב' קליפות כמו שנתלשו מן האילן עם קליפה החיצונה הירוקה ובבטנים היא אדומה לא יקלוף הקליפה החיצונה אלא שבר ישבר השני הקליפות בבת אחת. אלא דבאגוזים יש ליזהר לבל ישבר על גבי היד כי הקליפה החיצונה הירוקה של אגוז היא בת צביעה וצבע היד צובע המטלית בשבת ואיכא משום צובע כמ"ש בא"ח סס"י ש"ך. וגם יש מן האחרונים המחמירים ביד שיצבע כי צבע הוא דבר המתקיים עיין בכה"ג שם ובמג"א ז"ל שם ס"ק כ"ה ובסימן ש"ג ס"ק י"ט וק"ל סימן בן שאלה במה שאסרו בשבת לקרות בספרים של סיפורים ממלחמת מלכים ושיחת חולין אם יש חילוק בין כתובים בלה"ק לשאר לשונות וכן בכל דבר שאסרו חז"ל לדבר בם אם יש חילוק בין לשון הקדש לשאר לשונות יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה: תשובה הנה מור"ם בד"מ בא"ח סוף סימן ש"ז צידד בזה ולבסוף מסיק להלכה וקבעה בש"ע בהגהה שם סעיף ט"ז וז"ל ונר' לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז אבל הכתובים בלה"ק שרי וכן נ"ל מלשון שכתבו התוס' בפרק כל כתבי וכן נהגו להקל בזה יע"ש וכ"כ הרב תלמידו בס' הלבוש שם יע"ש וכ"כ בס' תוספת שבת יע"ש והרב ב"ח שם חלק עליו ואסרו אפי' בלה"ק וכתב בסוף דבריו וז"ל והכי נקטינן דכל שטרי הדיוטות וסיפורי מלחמות אפי' כתובים בלה"ק אסור לקרות בהם בשבת ודלא כהרב בהגהת ש"ע עכ"ל ולזה הסכים הרט"ז שם ס"ק י"ג יע"ש. וכשאני לעצמי נראה להכריח בדברי הרב ב"ח כי אין איסור כי אם מצד משמעות הלשון יהיה בלה"ק יהיה בכל שאר לשונות שאם אותם הדברים שמדברים אסורים לדבר מ"ל אם אמרם בלה"ק או בשאר לשונות ואם יהיה אותו הדיבור מותר וכ"ש מצוה אפילו בשאר לשונות כי אין הדיבור נאסר כ"א דוקא מצד המשמעות אם טוב ואם רע ולא מצד מהות הלשון ומלבד כי הוא דבר שהסברא מוסכמת מצאתי תנא דמסייע לן חד מן קאמייא הלא הוא אחד מגדולי המורים הרמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"ק דאבות וז"ל ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיה צריך שיבחינו בענייניהם אם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו אמנם ביארתי זה אעפ"י שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים וחסידים ואנשי תורתינו שהיו במשתה יין בחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר עגבים אפי' ענין השיר הוא שבח וגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבח יין ירחיקו זה בכל צד מין הרחקה ואין מותר אצלם לשומעו וכשמשורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים ולא ידחקהו ולא ירע בעיניהם אם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס וזהו סכלות גמורה שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצו ה' באמירתו מצד הל' שנעשה אבל מצד עניינו אם יהיה הענין ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה אסור לאומרו גם יש לי בזה תוספת דכשיהיה ב' הפיוטים ולשניהם ענין מעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא בחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר המדה פחותה וכמו שיתבאר מדברינו בפ' הרביעי ויהיה אחד מב' הפיוטים עברי והאחד ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כ"ש בהצטרף שיו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בעניין ההוא דאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר שהתור' אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמה ופחיתות בדברים מגונים עכ"ל הרי מבואר מדברי הרמב"ם כי כל עיקר תלוי. במשמעות הלשון מצד עצמו שיהיה הדבור בדברים המותרים אפי' יהיה בכל מין שאר לשונות הגוים אין כאן קפידא ואם יהיו הדברים מצד עצמן אסורים אפי' יהיו מדברים בלה"ק אסור כדברי הרב ב"ח ודעימיה והוא תימא שלא הזכיר לדברי הרמב"ם אלו שהוא תנא דמסייע לו וכן ראיתי להרב ממדת ימים בה' שבת פ"ח דע"ב ע"א וז"ל ומ"מ אם לא ישכילו מותר לדבר בל' לעז המצטרך אליו כי בזה בודאי אין חילוק בין לעז ללה"ק והכי משתמע מלשון הזוהר דקאמר דיבור אסור הרהור מותר דבור דכוותיה דהרהור קתני וכשם דהרהור לא שייך למפלג מלעז ללה"ק כן בדיבור האזהרה שלא לשוח שיחת חולין רק המצטרך ובאותו המצטרך מותר ל"ש בלה"ק ול"ש ללועזים בלעז דומיא דהרהור דאין חילוק אלא דהרב ז"ל סגייא לחסידותיה דאף המצטרך דבר בקדשו אכן הבלתי מצטרך ומתירין אותו לדבר בלה"ק הר"ז מן המתמיהין כי מי פתי יסור לבבו ולא יבין דאדרבא בהרבות דברים שלא לצורך והן בלה"ק נותן טעם לפגם ומדמע קדש בחול וחול בקדש הסרח העוד'ף בדבר אותם בדברים בלעז מב"ל הרי שגם הרב ז"ל קאי בסברא זאת כי הכל הולך אחר משמעות הדברים ולא אחר עיקר הלשון אם יהיה לה"ק או בשאר לשונות והרב אור החמה בפי' להזוה"ק בס' אמור דק"ה ע"כ דקאמר שם בג"כ הרהור מותר הביא בלשון הזה משם רבינו מוהרח"ו הקדוש זל בדק"ו ע"ג וז"ל בג"כ הרהור מותר וכו' מכאן תשועה לאותם שאוסרים הדבור בל' לעז בשבת אפי' בדבר הצריך כונה מדקאמר בג"כ הרהור מותר ודאי שאין הכונה להרהר לשון לעז אם הכונה להרהר מה שאינו צריך בשבת ואם כן כשאוסר הדבור לא נאסר אלא במה שאין צורך שבת לז"א בהרהור במה שאין צורך בשבת מותר עכ"ל. והיינו כמ"ש הרב חמ"י ז"ל : והרב ועצום ספרא נה'ר זרע קדש מוהר"ר יעקב חאביף נר"ו הביא ראיה לזה ממ"ש בשבת פ"ג דע"א ע"א בשלמא הביאו נתר הביאו מסרק קמ"ל דברים של חול מותר לאומרם בלה"ק ופירש רש"י וז"ל מותר לאומרם בבית המרחץ אפי' בלה"ק ע"כ הנה מבואר דליכא קפידא בלשון גופיה כ"א הקפידא היא במשמעות הדבר אם הוא קדש אפילו בלשון חול ואם הדבר