לב חיים פלג'י חלק ב נ

שאחריו שהוסיף ונתן ק"ן כיון שאין זה חוזר בו אלא שהגבאים חזרו ממנו ולא רצו למכור לו הרי הוא כמאן דליתא וליתא בחזרה אלא הראשון לכך צריך הוא לקיים דבדיו ולשלם מאה ומינה אם אירע שא' נתן עבור המצוה כגון מפטיר או גלילה וכיוצא בזה ק' פרוטות והשני ק"י והג' ק"ך וזכה הג' במצוה ההיא וחזר בו אח"כ וכן השני וכן הראשון כולן חוזרים בכת א' הדין נותן שמשלשים ביניהם וכו' אלא שהרמב"ם בפ"ח מה' ערכין לא פי' כן משלשים ביניהם אלא לעולם משלמים וכו' אעפ"י שהגבאים נוהגים לכוף להאחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מ"מ הדין אמת כמו שכתבתי שאם כלן חזרו בבת אחד משלשין ביניהם לפי' הרמב"ם משלמים כולם בשוה ולפרש"י צריך האחרון לשלם תחי' לבדו מה שהוסיף הוא ובמותר הוא משותף עם הראשונים וכדפרשית. וכשהאחרון לבדו חוזר צריך לשלם מה שהוסיף הוא על שלפניו עכ"ל הנה מבואר מדברי הרב ז"ל שרצה לדמות דין הקדש גבוה לדין מכירת המצות בבה"כ דומה בדומה ממש כיון דהוי לצדקה שייך נמי לו' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשום דקי"ל בר"ה ד"ה בפיך זו צדקה אלא שבא בדבריו ב' חילוקים האחד הוא כשהראשון נתן מאה והב' הוסיף ק"ן והגבאי הוסיף מאתים כדי לדחות לשני שאינו בטוח אז אין לשני שום חייב לשלם מה שהוסיף דהו"ל כמאן דליתיה אמנם כשיהיו כלם בטוחים שאין הגבאי דוחהו אזי דימהו הרב ז"ל לדין הקדש שוה בשוה כמו שהדין בהקדש גבוה כמו כן בהקדש מכירת המצות אלא דבמ"ש ואעפ"י שהגבאי נהגו לכוף להאחרון מ"מ הדין דין אמת בזה יש לי עיון בדברי הרב ז"ל דאם הגבאי' נהגו והמנהג עיקר מה לנו מהדין הש"ס שהוא דין אמת וכנראה מדבריו כי רצה לומר כי זהו שנהגו הגבאים הוא שלא מן הדין שהדין דין אמת וכו' וכמובן ממה שהאריך בדבריו לבאר את הדין כי הדין עיקר ומנהג הגבאים לאו לעיקר דאם איתא שהרב היה רוצה ללמדנו מה שהוא הדין ושהמנהג הפך הדין והמנהג עיקר היה לו לומר שהמנהג עיקר ומדשקיל וטרי טובא לבאר לנו מה שהוא מן הדין בין לפי' הרמב"ם בין לפרש"י ש"מ מאבריו כי כן דעתו מסכמ' למה דנקטינן לפי מה שהוא הדין דין אמת והגבאים שנהגו לכוף לא שפיר עבדי ואינו מן הדין וזה ראיתי להרב מג"א בא"ח סוף סימן קנ"ד סקכ"ג שכתב וז"ל אחר רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד יו"ד זהובים כ"כ בצ"צ והביא דאיה ממתני' דערכין ולא נהגו כן עכ"ל ויש במשמע שהבין שהרב צ"צ כ' מה שהוא לפי הדין לא דלא נהגו כן כמ"ש בצ"צ ואעפ"י שהגבאים נהגו לכוף להאחרון שזהו שלא כדין מתני' דערכין דלא לאחרון לבד כופין אלא גם שלפניו וכן ראיתי שהביא הרב מחצית השקל שאחר שהביא דברי הרב צ"צ כתב וז"ל וקצרתי כיון שכתב ולא נהגו כן וגם בתשו' הנ"ל כתב ג"כ וז"ל אעפ"י שהגבאים נוהגים לכוף האחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מ"מ הדין דין אמת וכו' יע"ש וא"כ נמצא דלפי הדין אם אחד נדר למצוה ובא האחר והוסיף עליו כל עוד שיש ספק בשני עדיין יש לתפוס מהראשון כי לא נסתלק הראשון לגמרי וכ"ש א ם חזר הראשון ומשלשין או משלמים ביניהם למה כדאית ליה ולמר כדאית ליה שכל זה הוא מדינא דמתני' אבל לפי המנהג שנהגו לכוף להאחרון היינו דקים להו דכשהוסיף השני נסתלק הראשון לגמרי זהו לפי דעת הרב צ"צ אלא דלא יש הכרעה בדברי הרב צ"צ אם הכריח דהמנהג בזה עיקר או דעת. שלא לנהוג הפך הדין והרב אמת ליעקב והרב לדוד אמת בסימן ב' סעיף ט"ז הביא דברי הרב צמח צדק אלו וז"ל מצות מן המצוות שנוהגים למכור בבה"כ ליחידי הק"ק שהשמש מכריז וראובן נתן בערך אחת מהן דרך משל יו"ד זהובים ובא אחר והוסיף עליו כנהוג עוד ב' או ג' זהובים ולהיות שנראה לגבאים שהשני אינו בטוח רוצים ליתנו לראובן בערך היו"ד זהובים שהתנדב תחילה אין ראובן יכול לסרב כל עיקר וחייב לקחת המצוה ולשלם היו"ד זהובים שהתנדב נתרצו בתחילה צ"צ סימן ע"ב עכ"ל והיינו כי עיקר חיליה של הרב צ"צ לדמותו להקדש כי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והגם כי יש הוספה מאחר עכ"ז לא נסתלק הראשון מחיובו כדין ההקדש אלא שבדין ההקדש גובים גם מהאחרון מה שפוחת וכאן נפטר האחרון מחמת כי בלא"ה אינו בטוח והו"ל כמאן דליתיה עכ"פ דימה דין הקדש גבוה לדין שכירת מצות בבה"כ אלא דיש להרגיש עליהם שלא הביאו דין שכתב הרב צ"ץ כשהוא בטוח שדימהו לדין מתני' בחזרה וגם מ"ש שהוא המנהג הפך דינא דמתני' וכמו שהביא הרב מג"א ועו"ק על הרב הגדול חיד"א ז"ל כי לא זכר שר גם מתשו' הרב פנים מאירות החולק ע"ד הרב צ"ץ כאשר זכר עשה בברכ"י א"ח סוף סימן קנ"ד שציין ע"ד הרב צ"ץ לתשו' הרב פנים מאירות. וזה דאיתי להרב אליהו רבה בא"ח סימן קמ"ז סק"ב שכתב ע"ד הרב מג"א אלו ותמהני עליו דכשחזר מבואר בתשו' גופא דנהגו לכוף להאחרון לשלם הכל יע"ש וכשאני לעצמי אדרבא דבריו תמוהים דמ"ש הרב מג"א ולא נהגו כן כונתו פשוטה שלא נהגו כן לעשות כן כדין מתני' אלא לכוף להאחרון וכמ"ש שם בהך תשובה גופא שכתב ואעפ"י שהגבאים נהגו לכוף להאחרון וא"כ הוי מ"ש שהגבאים נהגו לכוף להאחרון היינו מ"ש הרב מג"א ולא נהגו כן לפסוק כדינא דמתני' וראיתי להרב פנים מאירות. ח"ב סימן כ"ה שהשיב ע"ד הרב צ"ץ דלא ילפינן צדקה מהקדש וחילק בזה ב' חילוקים ולבסוף הכריע וכתב וז"ל ומנהגן של ישראל דלכך לא נהגו כדעת הצ"ץ וכמו שהעיד הרב מג"א סוף סימן קנ"ד יע"ש ולא היה צריך לומר כי הרב מג"א כתב דלא נהגו כן כי גם הרב צ"ץ כתב דלא נהגו כותיה כמו שיע"ש ועוד תמהני עליו כי הרב המבי"ט ח"ג סימן ס' עמד על ענין זה במי שקונה המצות בבה"כ דאיכא משום נדר ואמירתו לגבוה והביא הך מתני' דערכין רפ"ח הרי עלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים וכו' וסיים וכתב וז"ל הרי שבאמירה לבד בהקדש חייבים וכן זה שאמר שיתן ג' או ד' פרחים חייב ליתנם ואינו יכול לחזור בו אפי' שאחר היה נותן ב' פרחים והוא הוסיף ונתן ג' אינו יכול ליפטר כשיתן אחר שהוסיף אלא חייב ליתן כל הג' ואינו כדין תוספת על שדה הקדש שכבר פשט המנהג בקהלות שמכריזין על מצוה אחת ואחד נותן פרח ואחד מוסיף על חבירו כבר נסתלק. הראשון והשני חייב הכל ויעשה המצוה וכ"ש כשכבר עשה וכו' יע"ש הרי דהרב המבי"ט כתב כותיה ולא. מטעמיה דהיינו כוותיה שענין מכירת המצות בבה"כ