לב חיים פלג'י חלק ב שג

שם דלא בלבד הוא מנהג שנהגו להתפלל בק"ר אלא מן הדין צריך להתפלל בק"ר מדכ' אעפ"י שכל ימות השנה מתפללים בלחש וכו' בר"ה ויה"ך או' בק"ר כדי שילמדו זה את זה ולהטעות לא חיישי' כיון שמצויים בידם מחזורים שכ' בפשיטות או' בקול רם דמשמע מדינא והאריך בזה ע"ש. ולפי קע"ד אחר השתטחי תחת כפות רגליו אין זו מספ'ק דהא בהא דנהגו להתפלל בר"ה ויה"ך בק"ר יצאו עוררין ע"ז וכמ"ש הרב ברכי יוסף בסי' ק"א ובס' מחב"ר סי' קמ"א ובסי' תקפ"ב וע' בש"ץ דש"ט ובספר חמ"י בפ"ו לר"ה: ואבוא היום למה ששאלו עוד אי מצי הש"ץ לתקוע התקיעות בין דמיושב בין דע"ס הברכות ואומר הנה עיקרא דהאי מילתא הוא בפ"ב דר"ה דג"ל והכי תנן התם העובר לפני התיבה ביו' ט של ר"ה השני מתקיע ע"כ וריב"ה ז"ל בסי' תקפ"א אחר שכ' מימרת רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותו' ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן ופי' הוא ז"ל דאתקיעות דמיושב קמתמה ולא התקיעות דמעומד שכ' וז"ל אבל לעולם עיקר תקיעות הוא מעומד שהיא ע"ס ברכות כדתנן העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע פי' מי שמתפלל תפילת מוסף מתקיע ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ולא אמר תוקע שמא אחר תו' ולא ש"ן וכתב א"א ז"ל והטעם כי הא דתנן בפא"ע העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף פי' שמא יטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מזה הטעם עצמו ואם הוא בטוח שנושא כפיו וחוזר לתפי' שאינו מתבלבל רשאי וכן הטעם בכאן דתקיעה ודאי לא הוי הפסק הילכך אם הוא מובטח שחוזר לתפי' רשאי לתקוע וכ"כ בעל העיטור הסתברא שאם ש"צ יודע לתקוע הרשות בידו ע"כ וכדבריו ז"ל כ' ר' ירוחם נ"ו דט"ל ע"ד וזל העובר לפני התיבה השני מתקיע כלו' החזן שמתפלל מוסף וגו' וכ' ר' האי מדקאמר מתקיע נראה שאין ש"ץ תו' אלא אחר וכ' הרא"ש שאם הוא מובטח שחוזר לתפי' רשאי לתקוע ע"כ ומרן הקדוש ז"ל בב"י כ' וז"ל ומ"ש ר' דקדק רב האי מדקאמר מתקיע ול"ק תו' שלא אחר תו' ולא ש"ץ כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפ' בתרא דר"ה ומ"ש בשם הרא"ש עד רשאי לתקוע הכל בפ' הנזכר וביאור המשך לשון ר' כך הוא רצה לו' שעיקר התקיעות הם אותם שמעו' ומדקדק רב האי משמע שאותם שמעומד אינן עיקר שאם הוי עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק אבל כיון שאין הש"צ רשאי לתקוע ומשמע דטעמא משום דהוי הפסק שמא אינם עיקר לכך כ' דברי הרא"ש דמפ' טעמא שאין ש"ן תו' לא הוי משום הפסק לא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי מאחר שהן עיקר התקיעות ע"כ. וקשייא לן טובא למרן זל במה שהכריח דמדקדוק רב האי מדקאמר מתקיע ולא תו' אלמא אחר תו' ולא ש"ץ משמע שתקיעות דמעו' אינם עיקר שאם היו עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק וגו' ומשו"ה כ' דברי הרא"ש דקא יהיב טעמא דלא הוי משום הפסק לא מפני הטירוף דאיך אפשר לו' כן בדקדוק ר' האי דהא אנכי הרואה דברי רב האי זל בחידושי הר"ן א"א לו' כן וז"ל וכתב ר' האי גאון זל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תו' ש"מ שאין ש"ץ תו' אלא מצוה לאחר לתקוע שמא ישתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפי' דומייא דמ"ד בפא"ע העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני השירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את בפיו ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפי' רשאי וה'ן דכוותה ע"כ גם הרב אורחות חיים זל דצ"ט ע"א כתב וז"ל ויש שדקדקו מדאמרי' השני מתקיע שהוא לשון מפעיל שאין ש"ץ עצמו ראוי לתקוע והטעם כדי שלא יטעה בברכות שלא ידע לחזור למקום שפסק וגו' ורבינו האי גאון ז"ל כ' שאם הבטחתו שיתקע ויחזור לתפי' רשאי לתקוע אפי' מעומד כדאמרי' גבי נ"כ ע"כ וכ"כ בחי הרשב"ץ דכ"ו ע"ב הרי מבואר להדייא דר' האי גאון ז"ל מני"ר קא יהיב טעמא למילתיה דמד' השני מתקי' ולא קתני תו' ש"מ שאין ש"ץ תו' והיינו טעמא מפני הטירוף וא"כ זוהי שק' על מרן ז"ל איך כתב דמדקדוק רב האי משמע דמאי דאחר תו' ולא ש"ץ משמע דטעמא הוי משום הפסק ולכך הוצרך ריב"ה ז"ל לכתוב דברי הרא"ש דמפ' טעמא מפני הטירוף וזה אינו דרב האי גאון ז"ל הוא יהיב טעמא בעצמו דאחר תו' ולא ש"צ מפני הטירוף: ועלה על דעתי לו' דמשום דקשיתיה למרן ז"ל לשון ריב"ה ז"ל דכתב ולעולם עיקר התקיעת היא מעומד שהיא ע"ס הברכות כדת' העובר לפני התיבה דמשמע דהא דאמרי' דעיקר התקיעות הן מעומד היינו מהא דתנן העובר לפני התיבה והרואה יראה דמהא דהעובר לפני התיבה ליכא ראיה לזה וגם עינא דשפיר חזי לשון ריב"ה ז"ל דכ' ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ול"א תו' אלמא אחר תו' ולא ש"ץ ושוב כתב וכתב א"א ז"ל והטעם כי הא דתנן וגו' אלמא דרב האי ל"ק טעמא למילתא והרא"ש הוא דקא יהיב טעמא ולהכי דחק את עצמו לפ' כן דברי הטור האמנם עדין לא איפרק מחולשת דהול"ל בתר הכי ומלשון הר"ן וא"ח ל"מ הכי דהא רב האי עצמו קא יהיב טעמא מפני הטירוף ולא משום הפסק והיותר ק' דכבר כ' הוא ז"ל בדברי הטור ומ"ש רבינו ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ול"ק תו' וגו' כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפ"ב דר"ה ועוד ק"ל על מרן ז"ל שרצה לפ' בדעת ריב"ה ז"ל דר"ל דתקיעות דעל ס' הברכות הם עיקר ומדקדוק ר' האי משמע שאינם עיקר א"כ הי"ל לריב"ה ז"ל להביא ראיה שהן עיקר מהא דתנן בדף ל"ב ס' ברכות או' אבות וגבורות וק"ה וגו' ותו' זכרונות ותו' שופרות ותו' וכן מהא דתנן בדף ל"ג מי שברך ואח"ך נתמנה לו שופר תו' ומריע ותי' ואמרי' בגמ' טעמא דלא הו"ל שופר מעיקרא הא הו"ל שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו הרי דעי' התקיעות הן הן דעל ס' הברכות ועוד ק' דאיך ס"ד לו' כן מדקדוק רב האי הפך כ"ז סוף דבר לא זכיתי להבין דבריו הקדושים ז"ל וצל"ע וע' להרב ב"ח זל ולפי' קע"ד אפשר לומר בדברי ריב"ה ז"ל דט"ס נפל בדבריו שכתבו כדתנן העובר לפני התיבה וכך צ"ל תנן העובר לפני התיבה ולפי"ז א"ש דמ"ש אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא ע"ס ברכות זהו סייום לשונו דלעיל