לב חיים פלג'י חלק ב ש

כלם יחידים הם ע"כ. וגם ראיתי להרב אורחות חיים דצ"ח ע"ג אות ט' שכתב וז"ל וכשיחזור ש"ץ תפלה בק"ר אחר שיגמור וגו' תו' ע"כ וכ"כ בד"ק ע"ר אות ט"ו והרא"ש ז"ל בקיצור פסקיו פ' בתרא דר"ה אות י' כתב ז"ל ומקום שיש מנין מצוה לשומען על ס' הברכות מ"מ אם אין לו שופר ומתפלל הברכה תו' אח"כ אבל יחיד שומען לכתחי' ע"ס הברכות ע"כ וט"ס נפל בדבריו במ"ש אבל יחיד שומען לכתחילה ע"ס הברכות וכך צ"ל אבל יחיד שומען לכתחילה שלא ע"ס הברכות ומקום שיש מנין דקאמר לעד"ן דהיינו בחזרת ש"ץ ולא בתפי' הצבור דבלחש דאל"כ נמצא דמר בריה ריב"ה ז"ל חולק עליו ואם היה חולק הו"ל לבאר ולומר וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ כדרכו בכל המקומות שוב ראיתי להרא"ש שם מקיצור פסקיו אות יו"ד שכתב מיושב אחר קריאת התורה מברך התו' וגו' ועל ס' ברכות כשש"ץ מחזיר התפי' תו' וגו' הרי דגם הרא"ש ס"ל דע"ס ברכות בח"ע היינו בחזרת ש"ץ ומרן ז"ל בשלחנו הטהור סי' תקצ"ב פסק מחזיר ש"ץ התפלה התוקע ע"ס ברכות ע"ש: מבואר יוצא דלכל הני רבוותא בתפי' הציבור דבלחש אין תו' בו ע"ס הברכות וסברי מרנן דתפלה הציבור דבלחש שלא בח"ע הוי ולפי קע"ד אפשר להביא ראיה לדבריהם ז"ל דח"ע דאמרן א"א בחזרת ש"ץ דוקא מהא דתנן בפ' בתרא דר"ה דל"ב ע"א ס' ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותו' ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי ר"י ן' נורי א"ל ר"ע אם אינו תו' למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת וכולל מלכיות עם קדושת היום ותו' זכרונות ותו' שופרות ותוקע ואו' עבודה והודאה וברכת כהנים ע"כ ופירש רע"ב בפיה"מ קדושת השם קק"ק ומדקתני רישא וקדושת השם אינו אלא בחזרת הש"ץ תפלה בק"ר דקדושת השם א"א בחזרת הש"ץ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה"ת הל"ד וטור ש"ע א"ח סי' קכ"ד וכן מדקתני בסיפא ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דאינו אלא בחזרת דש"ץ כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ד מה"ת וטור ש"ע סי' קכ"ז הרי מבואר במשנה להדייא דתקיעות דע"ס ברכות הן הן בחזרת הש"ץ ואחר החיפוש בספרן ש"ץ כן בקדש חזיתיו להרב בית דוד ז"ל א"ח סימן תח"י ויע"ש מה שהקשה לריב"ה ז"ל ולסוגייא זו דאמאי הוצרכו ללמד ד"ז דתו' ע"ס הברכות מדיוק המשנה מי שברך וגו' ע"ש: ומשנה זו פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ג דשופר הל"ז וז"ל הצבור חייבין לשמוע התקיעות על ס' הברכות כיצד אומר ש"ץ אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע ג' ואומר זכרונות ותוקע ג' ואומר שופרות ותו' ג' ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ע"כ כי מן הבא'ר זו ק"ל על הרב בתי כנסיות בסי' תקצ"א שהביא לשון הרמב"ם בפ' זה הל"י שכתב וז"ל המנהג הפשוט וגו' ואומרים קדיש ועומדין ומתפללין מוסף ואחר שגומר ש"ץ ברכה רביעית שהיא מלכיות תו' וגו' שכתב וז"ל הנה מדברי ר"ם נראה דתו' בלחש הציבור מדלא כתב ואח"כ חוזר הש"ץ התפלה וגו' וכמ"ש הטור סי' תקצ"ב ואח"כ חוזר הש"ץ התפלה כדי לתקוע ע"ס הברכות ע"כ דהא מדברי הרמב"ם הללו דכתב הציבור חייבין לשמוע התקיעות ע"ס ברכות כיצד או' ש"ץ וגו' וקדושת השם נראה דס"ל דאין תו' בלחש דציבור ומ"ש בהל"י ואחד שגומר הש"ץ ברכה רביעית היינו בחזרת הש"צ והשתא דאתאן להכי מ"ש בהלי"ב וכל הדברים האלו בציבור היינו ש"ץ וכמ"ש המ"מ ודרך אגב קל"ט על ריב"ה ז"ל בסי' תקצ"א שכתב וז"ל ואומר אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות וכולל עמהם קדושת היום זכרונות ושופרות עבודה והודאה וב"כ דק"ט כיון דבתפילה הציבור דבלחש קא מיירי כל הסי' איך נקט קדושת השם וב"כ שאינם אלא בחזרת הש"ץ ול"ל דהש"ץ קאי דא"כ הכי הול"ל וכולל עמהם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע וצל"ע: עלה בידינו דמהמשנה דאו' אבות וגבורות נראה דאין לתקוע ע"ס ברכות כי אם בחזרת הש"ץ דוקא וגם מעובדא דרפב"ש כבר הוכחנו אנן יד עניי דמיירי בתפי' הציבור דבלחש וגם הרב' בתי כנסיות ס"ל כן ונמצא דאין לתקוע בלחש וגם הרמב"ם לפי מה שכתב המ"מ במ"ש וכל הדברים האלו בציבור שהביא הגמ' וכתב ח"ע פי' ש"צ נראה דהכי ס"ל וגם הרא"ש ומר בריה ריב"ה זל וריא"ז זל ואורחות חיים כתבו כן והר"ן ז"ל אף שכת' חבר עיר חבורת ציבור מ"מ כבר הוכחנו מהא דכתב בהא דקא"ל ר"ג לחכמים לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה דאשאר ימות השנה קא מיהדר להו דאלו בר"ה הרי צריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו ע"ס ברכות שלא אמרו אלא בציבור מוכח דח"ץ היינו ש"צ ונמצא דלכל הני רבוותא אין לתקוע בלחש דציבור וגם מרן בש"ע תפס כן להלכה וכיון שהוקבע המנהג פה עירינו יע"א שלא לתקוע בלחש וכדעת כל הני רבוותא בודאי הגמור דאין יכולים לשנותו וכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג א"ח סימן תקצ"ב שהביא דברי ריא"ז ז"ל אשר בשלטי הגבורים וכתב מר ניהו רבא ז"ל ע"ז וז"ל ונראה לי שמפני זה נמנעים בקצת קהלות שלא לתקוע בלחש מפני שהם סוברים דביחידים הם ומנהג נכון הוא שלא לתקוע בלחש מפני כמה טעמים וכמה פעמים קראתי תגר על מנהג זה לפני כמה חכמים ועם שהיו או' שהנכון שלא לתקוע בלחש לא ביטלו המנהג שהיה קבוע בקהלותיהם לתקוע בלחש ומעיד אני עלי ששמעתי מהרב מהר"ש ן' ויליסיד ז"ל שהרב אביו הנהיג בניקופול שלא לתקוע בלחש משום מעשה שהיה פעם אחת היו מתפללין בלחש והמנהג כשמגיעין לסיום הברכה או' החזן הברכה בק"ר כדי שישמעו הקהל התקיעות ושמע להחכם השלם כמה"ר איסטרוק סאנג'י שענה אמן אחר הברכה וע"ז הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש וזכורני שהחכם השלם כמה"ר אהרן קונפ'ינו נר"ו היה רע בעיניו על המנהג שהנהיג חו' אחד בק"ק גרוש לתקוע בלחש מזמנו והלאה והיה או' ששתים רעות עשה אחת שאינו נכון לתקוע בלחש והשנית כיון שמנהג ק"ק גרוש יע"א היה שלא לתקוע בלחש אינו מן הראוי לבטל מנהגם ולתקוע בלחש ולכן המנהג הטוב והישר שלא לתקוע בלחש וכן המנהג פה תירייא והרשד"ם חא"ח סימן א' נ"ט למנהג שתו' בלחש עכ"ל ומ"ש והרשד"ם נ"ט למנהג שתו' בלחש הוא טעות וצ"ל למנהג שאין תו'