לב חיים פלג'י חלק ב רצח

לא פי' ש"ץ: ברם ראה ראיתי להר' מגיד משנה זל שכ' וז"ל וכל הדברים האלו וגו' שם דל"ד ב' תניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל ס' ברכות בד"א בח"ע פי' ש"ץ אבל שלא בח"ע שומען על הסדר ושלא ע"ס ברכות ע"כ ומדכתב הכי משמע דמ"ש הרמב"ם וכל הדברים האלו בציבור היינו ש"ץ ונמצא לפי"ז דח"ע היינו חזרת ש"ץ וזה ג"כ אפשר לומר בדעת רש"י והר"ן דמה שכתבו ח"ע חבורת ציבור היינו חזרת ש"ץ להשוות דעתם ואפושי פלוגתא לא מפשינן שו"ר להר"ן עצמו סמוך ונראה גבי הא דתנן התם כשם שש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר"ג או' ש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן ע"כ ובגמ' אמרי' תניא א"ל ר"ג לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה וגו' שכ' וז"ל למה ש"ץ יורד לפני התיבה פי' בשאר ימות השנה דאלו בר"ה מאי קא מיהדר להו דהרי צריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו ע"ס ברכות שלא אמרו אלא בציבור ע"כ הרי משמע להדיא דח"ע אשר פי' הוא זל ח"ץ היינו חזרת ש"ץ ותפי' הציבור דבלחש הוי שלא בח"ע ומשו"ה צריך ש"ץ לירד לפני התיבה ואם איתא דח"ץ הוי נמי תפי' הציבור דבלחש א"כ מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל לפרש דמאי קא מיהדר להו ר"ג לחכמים למה ש"ץ יורד לפני התיבה בשאר ימות השנה ולא בר"ה דצריך לירד לפני התיבה כדי שיתקעו ע"ס ברכות אימא דע"כ ימות השנה קא מיהדר להו וא"ץ לירד לפני התיבה בר"ה בשביל התקיעות דהא תוקעים ע"ס ברכות דבלחש דציבור אלא ודאי דח"ע היינו ש"צ וזה יכולים אנו לו' ג"כ בדעת רש"י ז"ל דח"ץ היינו חזרת ש"ץ ולפי"ז רש"י והרמב"ם והר"ן והרב מ"מ בדעת א' קיימי דח"ע היינו ש"ק: האמנם דברי הרמב"ם ז"ל קשים להולמם במ"ש וכל הדברים האלו בציבור אבל יחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע על הסדר יצא ע"כ דק"ט דהא מהגמ' מוכח להדיא דשלא בח"ע בעי' שלא ע"ס ברכות ואיך כתב אבל יחיד בין שש"מ ע"ס ברכות וכ"ת דסבר הרמב"ם דהא דאמרי' בגמ' אבל שלא בח"ע שומען וגו' ולא ע"ס ברכות היינו לכתחי' אבל בדיעבד אם שומען ע"ס ברכות יצא והוא דיעבד קאמר אכתי ק' דהי"ל לעודיענו בתחי' עיקר הדין דלכתי' בעי' שלא ע"ס ברכות והכי הו"ל למימר וכל הדברים האלו בציבור אבל יחיד שומען שלא ע"ס ברכות ואם שמען ע"ס ברכות יצא תו קשייא לן במ"ש בין שלא שמע על הסדר יצא דהא מהגמ' מוכחת דאין חילוק בין ח"ע לשלא בח"ע אלא ע"ס ברכות דבח"ע שומען ע"ס ברכות ושלא בח"ע שומען שלא ע"ס ברכות. ברם על הסדר ח"ע ושלא בח"ע שוין הן דבעי' על הסדר ודין זה דעל הסדר כתבו הוא ז"ל בפ' זה הל"ה ואיך כ' אבל דיחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע על הסדר יצא ולפי קע"ד ט"ס נפל בדבריו וכך צ"ל אבל היחיד בין ששמע ע"ס ברכות בין שלא שמע ע"ס ברכות יצא שו"ר בס' אורחות חיים דצ"ח ע"ד אות י"ו שכתב בלשון הרמב"ם כסגנון זה אבל היחיד בין שישמע ע"ס ברכות בין שלא שמע ע"ס ברכות וגו' יצא וכלשון הזה הביאו הכלבו דע"א ע"ג הרי דט"ס נפל בספרי הרמב"ם וע' להרב ראש יוסף דצ"ו ע"א למרן החביב בשיירי א"ח סי' תקצ"ב בהגב"י ולהרב ברכי"ו ולהרב קול אליהו דט"ו ע"ב: והנה ריב"ה ז"ל בסי' תקצ"ב כתב וז"ל ואח"כ מחזיר ש"ץ התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן מי שברך ואח"ך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע פי' שהתפלל ט' ברכות ולא הי"ל שופר ואח"כ נזדמן לו שופר ודייקינן טעמא שלא הי"ל שופר אבל אם יש לו שופר תוקע על סדר הברכות ומוקמינן ליה דוקא בצבור אבל יחיד אפילו אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע הלכך מחזיר הש"ץ התפלה ותוקע למלכיות תשר"ת פ"א ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת ומן הראוי שיתקעו למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת פ"א וכן לזכרונות וכן לשופרות והכי איתא בערוך שכ' והני דמחמירי ותו' שלשים כדייתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אמיה דסיסרא ואלין עשרה כשגומרין כל התפלה ע"כ ולשון הערוך הן ל"ו הובא בתוס' פרק בתרא דר"ה דג"ל ד"ה שיעור תרועה יע"ש והא דכתב הערוך כנגד מאה פעיות דפעיא אמיה דסיסרא ראה ראיתי להרב יד אהרן בהגה"ט שכתב וז"ל ל"מ בשום מקום דאמיה דסיסרא פעיא מאה פעיות ושמעתי בשם מהר"ש אבוהב ז"ל דצ"ל מאה פעיות דפעייא אמיה דינוקא כמ"ש רז"ל במד"ר פרשת אמור ע"כ: וראה ראיתי להרב ב"ח ז"ל שחלק על ריב"ה וז"ל ועוד נראה עיקר דמדינא יכולים לתקוע ע"ס ברכות כיון שיש כאן ח"ע פי' חבורת צבור שמתפללין יחד אף אם לא היה שם ש"ץ דלא הוזכר ש"ן אלא ח"ע תדע דכן הוא שהרי הערוך הביא הני דמחמירין ותוקע ל' בעמידה ול' בלחש וכו' אלמא דאין איסור לתקוע על סדר ברכות בשעה שהציבור מתפללין בלחש וה"ט דאיכא הכא חבורת צבור וכו' ע"ש נמצא מבואר דלריב"ה ז"ל ח"ע היינו חזרת הש"ץ ולהרב ב"ח ח"ע היינו נמי תפילת הציבור דבלחש : ולפי קע"ד עם שאיני כדאי להכריע ביניהם עכ"ז אפשר להביא ראיה לריב"ה ז"ל דח"ע היינו חזרת ש"צ דוקא ושלא בח"ע היינו תפי' הצבור דבלחש. ומנא אמינא לה מהאי עובדא דמייתי הגמ' דר"פ ב"ש קם לצלויי וא"ל לשמעיה כד נהירנא לך תקע לי דניחזי אנן עובדא היכי הוה אם נאמר דלא הוה אזיל לבי כנישתא והיה מתפלל לבדו ביחיד בלא מנין עשרה ק"ט איך ר"פ ב"ש עביד כדין להתפלל בלא מנין עשרה ולבטל קדיש וקדושה דאינן אלא בצבור ואף דא"ל דמאי דלא הוה אזיל לבי כנישתא ה"מ שהיה אנוס מצד היותו חולה ב"מ וכיוצא או דמאי דלא הוה אזיל לבי כנישתא ה"מ שהיה מתפלל בבית מדרשו וכההיא דאמרינן בפ"ק דברכות ד"ח ע"א דרבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי ע"כ אכתי הו"ל לרפב"ש לקבץ מנין עשרה ולהתפלל וכמ"ש התם ר' יצחק לר"ן לכנפי למר עשרה וליצלי וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תפלה הל"ג וז"ל בית המדרש גדול מבה"כ וחכמים גדולים אעפ"י שיש להם בעירם בתי כנסיות לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עסוקים שם. בתורה והוא שיתפלל שם תפילת הצבור ע"כ ועיין