לב חיים פלג'י חלק ב רעט

יאודה ח"ב סימן מז דק"ח ע"א וב' ובברכ"י י"ד סי' רצ"ז ואם באנו לתלות קולא בשביל שהוא מערים ואינו עושהו בפרהסייא בידים אמאי לא מדמינן ליה למערים בשבת דאיכא כמה דברים דמותרים כשעושהו בדרך מערים וכשהוא ת"ח כנודע ועיין פרי מגדים בחלק א"א סימן של"ט על דברי הרב מג"א ז"ל שם עוד כתב וז"ל עוד קשה מאי ראיה מייתי מיו"ד סימן צ"ט דשאני התם דהאיסור בעצמו אוכלו ונהנה ממנו במה שביטלו או במה שריבה עליו במזיד וכדי שלא יהנה מדבר איסור אסרוהו לו אפי' למוכרו לישראל אחר כמ"ש שם מור"ם משא"כ הכא במסרס שחין באכילה שום דבר איסור בתוכה אלא איסור שנעשה בגופה והוה ליה כמוקצה ונעבד ונרבע על פי עד אחד או על פי הבעלים מצינן למימר דאפי' למעשה האיסור בעצמו שרי שהרי אינו נהנה מהאיסור שעשה מקודם בעת אכילתו עכשיו זת"ד. ואני אומר דהן אמת דצורם אוזן הבכור אינו נהנה מגוף האיסור כענין ביטול איסור לכתחילה עכ"פ סוף סוף אלולי שעשה האיסור דהטיל בו מום לא היה מותר לאכול ואעיקרא מה שהטיל המום הוא כדי לאוכלו ומשום הכי קנסו בה רבנן איסור נקוט מיהא לענין סירוס כיון דהסירוס יועיל למפטם אותו ויועיל לחרישה ולאכילה א"כ כשכיוין לסרסו בשביל החרישה תינח דקנסו כדי שימכרנו לאחרים לחרישה כדי שלא יחרוש בו ולא קנסו למוכרו לשחיטה הא מיהא זהו לגבי החרים אבל לגבי דידיה כיון דע"י האיסור נעשה בשר שאין מן הראוי לקנוס אותו שלא יאכל ממנו כיון דמסיבת הסירוס נתהווה בשר שמן והו"ל נהנה מגוף האיסור ועיין בס' מנ"ס דף ס"ט ע"ד מה שחילק בין בב"ח ושבת לסירוס יע"ש. ולעד"ן כדאמרן דבסירוס נמי נהנה מאיסורו מפיטומו וכאשר דימיתי כן מצאתי להרב אבן פנה שכתב כן להביא כדי לומר דאפילו המתירים באו"ב אוסרים כתב סירוס מטעם זה יע"ש וגם הרב ז"ש דצ"ט ע"א פירש בכונת התוס' דהבינו דאלים המסורסים הוא ממש כמו בב"ח דאכיל התועבה עצמה ע"ש ולפי"ז נסת'רה דרכי ממאי דעלה במחשבה תחילה ליישב קו' הרב מג"ס על דברי התוס' ד"ה כל שתיעבתי דאמאי לא הספיק להם בתירוצא קמא מדאסר רחמנא מעיך וכתות לגבוה גם לצורם אזן בכור ע"ש שהניחה בתימא והרב אהלי יצחק הביאה משמו דכתב וקרוב לזה הקשה הזהב שבא והרואה יראה דהיא גופא קא קשייא ליה ומה שתירץ הרב אהלי יצחק דהתוס' אזלי לשיטת ד"א וכמו כן תירץ הרב הלכות יו"ט דק"מ ע"ב דנרגש מזה ועיין בס' צרור החיים ואנן יד עניי חשבתי דרכי לומר דמאי דלא הספיק להם בתי' קמא הוא דבכור שאני דאולי דמטיל מום בבכור א"א לאוכלו והו"א דאפי' דאסר רחמנא לגבוה לא תידוק מינה דלהדיוט שרי כיון דכונתו הוא להתירו באכילה והוא במונח כסברת האומרים בדברי התוס' דהגוי עושה אותו בכונה אלא דאחרי שובי נחמתי דאין זו דבר המעמיד כיון דגם בסירוס יועיל לו אכילתו דאוכל בשר שמן הגם דיש הפרש דאינו תלוי הסירוס כדי לאוכלו בהתר כמו שהוא ענין הבכור והבוחר יבחר: גם מה שהביא ראיה ממוקצה ונעבד ותבע ונרבע בלא"ה לא דמי כלל דהרי אדרבא הוא קנסא במה שישחטנו ויאכלנו דבזמן שעשה העבירה היה רוצה בקיומו של איסור ולא הוה ניחא ליה שישחטוהו ויאכלוהו כענין הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו וכיון דעתה שוחטו ואוכלו הנה טוב מצד דעשה הפך העבירה ואינו כמו הסירוס דיועיל לו לאכילה וכענין צורם אזן הבכור דעושה העבירה כדי לאוכלו והוא ברור והנה מוהרש"א בלח"ס רמי ומקשה כפי גירסת הספרים דדרשינן מאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה דא"כ היכי קאמר בתמורה דצ"ט ע"א נעבד מנ"ל דמותר להדיוט ממשקה ישראל ואי להדיוט אסור אמאי אצטריך לאסור לגבוה ומאי ק"ו לעולם דאסור להדיוט ומאי דאצטריך לאוסרו לגבוה כי היכי דלא נימעוט מקרא דלה זת"ד ועוני הגיד דלא זכיתי להבין דברית קדשו דאיך תיסק אדעתין דלהדיוט יהיה סור ולגבוה יהיה שרי דהוצרך קרא למעטינהו מגבוה אחד דכתיב ממשקה ישראל כיון דאפשר לאוקומי קרא דאלה בשאר דברים שנעבדה עבירה ובכן לא ניתן להאמר דמאי דאצטריך קרא לגבוה הוא משום לאפוקי קרא דאלה וכך מבואר בתוס' ד"ה מדאסר יע"ש גם ראיתי בספרו ז"ש הקשה כן בד"ה מדאסר רחמנא אך הלשון אינו מיושב על אופנו דכתב דכ"ש להדיוט דאסור והול"ל וה"ה נמי דלהדיוט מסתמא יהיה אסור וראיתי בס' עצמות יוסף שם דכתב על מה שתירצו התוס' מדאסר רחמנא מעיך וכתות דלפי הגיר' דלגבוה מנלן דשרי מכל אלה אימא דלעולם דלהדיוט נמי אסור והא דאצטריך לאוסרם לגבוה לא לגופיה אלא לדיוקא אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה תו איכא למידק דנקט גבוה לאשמועינן דאפי' מיד ב"ן לא תקריב מעוך וכתות דהו"א מכותי שרי זת"ד ואני אומר דמקראי הא והא במשמע והוא דמאחר דכתב ברישא כל אשר בו מום לא תקריבו ושוב חזר ואמר לא תקריבו לה' ועכ"ז אמר עוד לא תקריבו את לחם אלהיכם הנה הוא כדי ללמדנו כל הני דלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים ואם תידוק מיניה דלהדיוט שרי וגם לנכרי דכולהו במשמע: עוד כתב הרב שם חדש וז"ל ומה שציין הרב בית שמואל דאו"ב איתא פלוגתא אם מותר להשוחט דודאי שכונתו הוא להביא כדמות ראיה בעלמא דכשם שאסרו התם לשוחט כך אסרינן להמסרס אבל אין כונתו להביא ראיה גמורה שהרי התם אפי' לס' בה"ב דאסר אינו אסור אלא ביומו אבל לאורתא מותר כמבואר בדבריהם ואלו הכא במסרס לפי דעתו הוא אסור לעולם נמצא שאינן שוים בשיעורייהו עכ"ל. ולפי קע"ד לא פלגן בהדייהו. ושיו בשיעורייהו. והתכלית הוא דהכל הולך אחר הכונה ובכן באו"ב דקפיד רחמנא לא תשחטו ביום אחד וזה עבר אמימרא דרחמנא באותו יום בדין הוא שלא יאכלנו באותו יום אבל עבר זמנו בטל איסורו וחלף הלך לו האיסור דהוכיח סוסו ויהי ממחרת דלא אהנו מעשיו ולו במסרס הפיטום שגרם לו בכח שור להיכן אזל ועדין באיסורו עומד ולא נסתלק ממנו אלא שראיתי להרב בית הלל באה"ע שם דנכנס בחילוק זה ולא יצא והציעו לאידך גיסא דכיון דלא יש זמן אימא דמותר מיד באכילה והכריח זה מהש"ס עי"ש ודחה אחרי זה אפי' לס' רבא יע"ש