לב חיים פלג'י חלק ב רעו

במ"ש התוס' שיש לחלק הלא המה הרב צ"ק שם דפי' דכיונו למ"ש התוס' עצמם בחולין גבי צורם און הבכור בקדשים שהוממו רחמנא שריינהו כצבי וכאיל כמו שביאר בס' זרע אברהם על הספרי דמ"א ע"א והרב ח"ן שם והרב הליכות י"ט דק"מ ע"ב אלא דמ"ש הרב הליכות י"ט בכונת הרא"ם דרש"י חולק ע"ז קאי לחומש אין לשונו מוכיח כן ואעיקרא בחומש לא הוזכר גוי ודוק ועיין נמי להרב אברהם יגל בחי' לבכורות ובחי' לתמורה שפי' כן דצורם אזן בכור שאני כיון דממילא מותר אינו בכלל לתנ"ת וגם הרב מהרי"ן בס' אהל"י דע"א ע"ג פ' בג' דרכים במה שיש לחלק וחדא מינייהו מ"ש הרבנים הנ"ל דכיונו למ"ש התוס' פכ"ה גבי צורם אין הבכור כנ"ל ואין גם אחד דיבין את זאת דקאי לפה"מ וזה סותר למ"ש הרב חזו"ן דתי' התוס' דתמורה אינו כמו שתירץ בחולין ע"ש ולא ידעתי מהו ההפרש שמצא ביניהם הפך כל המפרשים ועיין נמי בס' רנו ליעקב בחי' לחולין שם וכד הוינן בה בדברי התוס' המעיין יראה דהא דכתבו שיש לחלק לא נגע ולא פגע לס' אחרים דדרשי' דפה"מ והוא דבתחי' כתבו דרבנן דמתני' סברי כאחרים דדרשי בפה"מ ושוב כתבו או בבישול בב"ח וע"ז שכתבו או בבישול בב"ח הוא דקאי מה שכתבו ואין לאסור שחיטה על אותו מום כמו בב"ח שיש לחלק ואוקמתא שיש לחלק אצטריכא להו להתוס' דוקא למאן דדריש לבב"ח ולא למאן דדריש לפה"מ והטעם מבואר דגבי פה"מ כבר מפורש מכח ג"ש דתועבה תועבה ואין צורך לחלק ביניהם אכן בבב"ח דאינו משמע מקרא שום גילוי דקאי אבב"ח צריכין אנו למודע'י מאי שנא צורם אזן הבכור מבב"ח כי מזה יש להשיב על מ"ש הרב אהל"י שם דע"ו ע"ג וצ"ע על מ"ש התוס' דצורם אזן הבכור שרי רחמנא דקדשים שהוממו אינו מתועב דא"כ היכי דרשי אחרים מפה"מ מלתכ"ת כיע"ש ואין כאן תמיהא דהתוס' בחולין קיימי בשי' מאן דדריש לבב"ח ולהכי מחלקי בהכי אך למאן דדריש לפה"מ לא נחתי לחלק הך חילוקא אלא החילוק מבואר בא"א דשאני בכור דאינו צריך פדיון ומלתא כדנא כתבו הרב ז"ל שם סמוך לו מלאחריו ועיין נמי בס' אברהם יגל בחי' לתמורה שם ושורש ישי והתוס' דבכורות סירכייהו שקלי ואזלי לו' שיש לחלק למאן דדריש לבב"ח דאילו למאן דדריש לפה"מ דיליף מג"ש לא שייך להקשות משום מקום באותן הפירכות דפרק כ"ה בסוגייא ובתוס' שם סתמו את הפתח לפנינו ומה שיש להקשות מבכור אינו צריך לאומרו מה שיש לחלק דמבואר מאליו דאינו צריך פדיון ובהא הוא דפליגי ר"א עם חכמים דכיון דהמחלוקת בביניהם הוא הך חילוקא מה להו להתוס' לבארו ועיין הליכות י"ט דקמ"א ע"ב חלק ג' חילוקים האחד כדאמרן דלא בעי פדיון דאית ביה איסור דגיזה ועבודה אפי' אחר פדיון ב' אית ביה צורך גבוה ג' דהוא מתנה לכהן דהוא פסידא לכהן יע"ש וזה האחר אינו מבואר דמאי אפסדתיה ודוק ומזה יש לתמוה על הרב פרי הארץ ח"א סי' י"ג דג"ל ע"ב אשר פריו יתן בעט'ו ליישב תרי לישני דהרמב"ם במונח דמחלק בין בכור לשאר קדשים כפי החילוק שכתבו התוס' דבבכור נופל מאליו מום שרי ה"ה הטילו ביד כן איכא למימר בין מטיל מום בקדשים לבכור דבקדשים הואיל בנפל מום מאליו אסור ה"ה בהוטל בידים אבל בבכור דמאליו שרי ה"ה בהוטל מום בידים דשרי יע"ש וסלח נא אנכי מבקש דלא כיון יפה ולא זו הדרך לחלק ביניהם אלא העיקר הוא דבבכור אינו צריך פדיון ובפה"מ צריך פדיון וזהו ההפרש ביניהם דתלייא בזה וכמ"ש לעיל משם המחברים למקומותם בארשו'תם ואינו כמו שחשב הרב ז"ל דלדבריו עדיין תקשי דאינני שוה לגבי פה"מ כשנפל מאליו להטיל בידים דהרי בנפל מאליו מה שהוא אסור הוא עד שיפדנו וכשפדאו הרי הוא כצבי וכאיל אבל כשהטילו בידים אפי' אם פדאו אין בו מועיל דעל אותו מום אינו יכול לאוכלו דאיכא משים לתכ"ת וצריך שימתין עד שיפול בו מום אחר כדפירש שיחותיו הרמב"ם שם וכדכתיבנא לעיל מקדמת דנא ונמצא דה"ה שכתב לגבי בכור אינו בהשואה עם ה"ה שכתב לגבי פה"מ וגבה טורא בינייהו ודוק: וממילא אזדא ליה מ"ש הרב נר מצוה אחר זה וז"ל מה שיש לחלק בין בב"ח לפיה"מ ואפשר דסמכו למ"ש בחולין דבישול שבת לא חשיב תועבה דאינו נכר ה"נ בקדשים שהוטל בהם מום אם נולד בהם מו"א ישחוט עליו כיון דשרי רחמנא קדשים שהוממו מעצמן והוי כמעשה שבת שאינו נכר בין שהוטל בהן לשהוממו מעצמן עכ"ל ומלבד דאין מקום לפרש כן דכונתם לחלק בין קדשים לבב"ח לא בין צורם אזן הבכור לבב"ח דוקא וכאמור. זאת ועוד דאי מדמית ליה למעשה שבת משום דאינו ניכר תהיה לגמרי לחלוטין ולא למחצה ואיך אמרו אחרים דפה"מ בכלל לתכ"ת יהיה מותר מעיקרו נמי ואיך במומו פוסל היכא דהטילו בידים שיקרא תועבה זולת רש"י בחומש שהביא שנים כא' צורם אזן הבכור ובב"ח ותו דאעיקרא מאן דדריש פה"מ לא דריש בב"ח וכדמשמע נמי מהתוס' עצמן דכתבו או וכיון דאין להם ישיבה אחת בעולם מה שייך לחלק ביניהם. ותו דהאי חילוקא דניכר לשאינו ניכר מהיכן יצא אינו אלא למאן דדריש לתכ"ת לבב"ח אך למאן דדריש לפה"מ משום ג"ש דתועבה תועבה ליתנהו כלל להני חילוקי דאינו נכר ודלא אכיל החרישה והחסימה כדקאמר אחרי כן לפרש דיש לחלק ועירוב פרשיות שנה כאן ומניה וביה תקשי במ"ש בתוך דבריו ובזה יתבארו דבריהם בפ' כ"ה ובתמורה ד"ד דלפי האמור כלם עולים בקנה אחד דהרי בחולין ובתמורה דבריהם הנה הנם על צורם אזן הבכור לא על פה"מ כדאיתא בדבריהם להדייא. ולא אוכל להתאפק מה שראיתי להרב אברהם יגל שכתב בחי' לתמורה שם ומעתה שרי ליה מאריה להרב מחנה אפרים שכתב בליקוטיו וממ"ש התוס' דבכורות לק"מ וכן דעת הרא"ם יע"ש ומי יתן ידעתי דמה הבין בדבריהם וצ"ע עכ"ל : ולפי קע"ד דברי הרב מק"א ברור מללו דביארו בתחילה דקו' התוס' היא במתני' דבכורות בגוי שצרם והתירוהו חכמים וע"ז בקש ליישב הרב מח"א דכיון דהתוס' בבכורות עשו אוקמתא דחכמים דבכורות במתני' דר"א סבירא להו דלתכ"ת היא לפה"מ או לבב"ח אף אנן נמי נימא דמאי דהתירוהו חכמים לגוי שצרם אותם חכמים ס"ל נמי הכי דקרא בפה"מ ולא בבכור כסברת ר"א וע"ז כתב שהרא"ם כיון לזה וכתב דאם הוא אסור אפי' ע"י גוי אסור וזה הוא לשיטת ר"א אבל אחרים לא ס"ל