לב חיים פלג'י חלק ב רעד

דברי הרמב"ם הללו מדכתב צ"ע על הרמב"ם פ"ג מה' בכורות והמטיל מום בבכור קונסין אותו דהרי בספרי שנו בהדייא דר"א אומר דעובר בל"ת לתכ"ת וע"ז תירץ דשמא י"ל דהרמב"ם פסק כאחרים דפליגי עליה דר"א ואמר בפה"מ הכתוב מדבר עכ"ל והדבר ק' לשמוע דאיך כתבו בלשון שמא הרי לפנינו דכתב בהדייא מפי השמועה למדו דאין הכתוב מוזהר אלא על פה"מ ומדכתבו בל' שלילה אסברא ניהלן לאפוקי סברת ר"א דלא איירי בצורם אזן בכור ועיין למוה"ר שרשי הים ח"ב דרע"ג ולהרב צרור החיים שם והנה הביא שם מה שהקש' הרב בני יעקב להרמב"ם דסתר דידיה אדידיה דמאי שנא בכור משאר פה מ ושכבר עמד בזה הרב מש"ל פ"ב מה' בכורות גם ראיתי להרב ח"ן בבכורות דהק' כן על הרמב"ם ותי' שם דבהלכות בכורות איירי בזה"ז ופה"מ איירי בזמן הבית וכ"כ בתמורה בחידושיו שם וזה התירוץ תירץ נמי הרב בני יעקב שם ואחרי נשיקת עפרות רגליהם הקדושים אישתמיט מינייהו מלכיהם מ"ש רבינו החינוך שם בפ' ראה סי' תס"ט דכהב דנוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. שאפי' שבזה"ז אין מקדישים מ"מ משהקדיש קדושה חלה עליו ומי שהטיל בו מום ואכל ממנה עובר על לאו זה וחייב מלקות משום זה וכשאכל ממנו כזית ויש עדים והתראה עכ"ל: הבט ימין וראה דלא שנא מבזמן הזה לבזמן הבית ולפ"ז אין מקום למ"ש הרב רנו ליעקב בחי' לחולין שם כיע"ש ועיין שורש ישי שם וע' הרב הל' יו"ט דקמ"א ע"ג. וראיתי להרב אברהם יגל בנימוקיו על הרמב"ם שם בפה"מ דרצה להוכיח דבר זה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ז דהמטיל מום אינו לוקה אלא בזמן הבית אבל בזה"ז אעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה עי"ש ומזה אין ראיה חותכת כדי לסתור תי' הרב בנ"י והרב ח"ן דאה"ן דעובר בל"ת כשהטיל בו מום אך כיון דלא לקי אינו חייב משום ל"ת כ"ת אם אכל ממנו ויגיד עליו רעו בעל החינוך וכתב מי שהטיל בה מום ואכל ממנו עובר על לאו זה וחייב מלקות דפשטן של דברים מורה דמאי דחייב מלקות הוא דוקא אם אכל ממנו דאז עובר על לאו זה דלכ"ת וכ"כ להדייא בפ' אמור סי' פז"ר בדברי הרמב"ם ועי"ש בסו"ס פר"ה דכתב החינוך על הרמב"ם ודין מלקות להקדיש פ"מ דאיו נשמע דתורת ה' יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא: כי מן הבא'ר אתה תחזה כמה קשים לשמוע דברי הרב באר בשדה בפ' ראה דרצה לתרץ דמ"ש הרמב"ם בפ"ב דבכורות דהוא משום קנסא איירי בזה"ז דכיון דפסק הרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח דהמטיל מום בזה"ז אינו לוקה משום דאינו ראוי להקריב לכן אינו ג"כ בכלל לתכ"ת ואינו אסור בזה"ז אלא מדרבנן משום קנסא ואע"ג דסבר הרמב"ם דגם בזה"ז עובר בל"ת אפי"ה כיון דעל לאו דלתכ"ת לוקה אי אפשר לאוקומי אלא דוקא במטיל מום בזמן הראוי להקרבה דאיכא מלקות ולא בזה"ז דליכא מלקות כנ"ל נכון עכ"ל ומלבד דקדמוהו שרים בתי' זה אף גם זאת דכבר מלתא אמורה דלדברי החינוך גם בזה"ז איכא לאו דלכ"ת ולוקה בר מן דין דמר ניהו חובר חבר על הרא"ם וגמר אומר להליץ בעד הרא"ם ואיך מפשט פשיטא ליה דלוקה על לתכ"ת והרי הרא"ם גופיה כתב בפשיטות דאינו לוקה כיע"ש בפ' משפטים ועיין שורש ישי שם ולהרב הלכות יו"ט שם ועיין צרור החיים. ועיין להרמב"ם פ"ב מה' שגגות הי"ד דכתב והבשר מותר עי"ע: ועיני ראו להרב בית יצחק שם בה' פה"מ דשם דרך ליישב תרי לישני דהרמב"ם דמ"ש בה' פה"מ דתועבה נינהו ולוקה היינו קודם שפדאם אצל אבל לאחר שפדאם מותרים הם באכילה מדאורייתא ומ"ש בה' בכורות היינו שהוטל בו מום ע"י אדם וקנסו חכמים שלא לפדותו ואה"ן שאם עבר ופדאם אינו לוקה ולאו תועבה נינהו ומ"ש עד שיולד לו מום אחר רצה לומר דאז מותר לפדותן ולאוכלן וכו' זת"ד: ואחרי המח"ר לא מצאתי כדי שביעה בתי' זה דהא אי נחית הרמב"ם קודם פדיון אינו דוקא בהטיל לא אפי' אם נפל מאליו הדין כך ואם הוא לאחר פדיון הרי הוא קנס דרבנן לפי דבריו לא נשאר כ"א לאשמועינן דאם הטיל בה מום אית ליה קנסא דאינו יכול לפדותו עד שיפול בו מים אחר ולפ"ז לא היה לו להאריך בענין לתכ"ת ועיין שורש ישי שם ועיין מ"ש הרב נר מצוה ע"ד הרב בעל חזו"ן בפי' על הספרי ע"ש והביטה וראה להרב ספרי דבי רב ולהרב מהר"י ן' בס' אהלי יהודה שחקרו ליישב הני תרי לישני דהרמב"ם במה שיש לחלק בין בכור דאינו צריך פדיון לשאר פה"מ דאסור לאוכלן עד שיפדו וכן תירץ מוה"ר שרשי הים ח"ב דע"ג ושורש ישי ועיין בס' אברהם יגל שם ועיין שרש ישי דכ"ב ולא אוכל להתעלם מה שראיתי להרב לשון למודים בי"ד סי' ב במה שרצה ליישב מה שהקשה הפר"ח י"ד בסי' ס"ד על הרא"ם והוא עפ"י הכלל דהרמב"ם דרכו לפסוק כשיטת הספרי הפך שיטת הש"ס ומלבד דליתא להאי כללא כמו שאסף איש טהור הרב יד מלאכי ועיין ארץ יהודה בשי' לחולין והוא תמה להש"ג בכללי א"ח סי' צ"ג יע"ש עוד הן בה דהפר"ח כל חיליה הוא מדברי התוס' דבבורות דכתבו דהספרי אסמכתא ולא פליגי אתלמוד' דידן והיו לאחדים בידך אלא דחזות קשה הוגד לי בדברי הפר"ח בס' מים חיים בליקוטיו שם בסי' ס"ד וכתב והן עתה מצאתי להרב ס' המצות לאוין ק"ם דסבור דמטיל מים בכונה אסור מן התורה לסברת הרא"ם וליתא כדאיתא שם בבכורות ובחיבורו חזר בו עכ"ד ואחד הרואה יראה בס' המצות שם בסי' ק"ם דכבר הביא הדרשא דפה"מ שדרשו אחרים ואגב גררא הוא מה שהביא הא דר"א וידים מוכיחות הויין דצדיק עתק מרישיה לסיפה וכאשר בקדש חזיתיהו להרב צרור החיים שם שהביא כן וגם החינוך הביא לתרוייהו וסיים דעיקר הלאו לפה"מ כי מזה יש להשיב להרב נר מצוה דמעיקרא מאי סבר לומר דמס' המצות נראה בבירור דאינו מחלק בין בכור לפה"מ אחר שהביא שם לענין לכשיולד לו מום אחר דמדרשת ר"א נשמע לאחרים יע"ש ומזה יש להשיב על הרב בבר בשרה דכתב דהרמב"ם ס"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי ע"ש: וגדולה מזו מצאתי להסמ"ג בלאוין דס"ד ע"ג דכתב וז"ל ונמנה שלא לאכול בשר פה"מ שהוטל בהם מום בכונה שנאמר לתכ"ת ומינהו