לב חיים פלג'י חלק ב רנח

ולא חיוב חטאת דהא אינו מניחם שם לא ללבן ולא לבשל אלא דעכ"פ אסור משום דהוי פסיק רישיה ועדיין צל"ע עכ"ד: ואנכי תמיהא איך לא עלה על דל שפתיו דברי המג"א בסקנ"ז דכתב ובמקום שאין בישול אין ליבון דאל"כ בחמה נמי ליתסר משום ליבון שם ע"כ כמ"ש ע"כ וכתב עליו הרב חמד משה סקכ"ד וז"ל ולה ידעתי טעם לחלק בין אם מנגבם אצל האש או בחמה דכמו כן הם יכולים להתלבן בחמה כמו אצל האש ויותר הם מתלבנים מהחמה מכמו אצל האש כידוע ורש"י פי' במשנה דאבות מלאכות ואמלבן מכבסו בנהר ואפשר דלת שייך מלבן אם מנגב בגד שנשרה דלא עביד מעשה ליבון כלל וצ"ל דס"ל דהאש וחומו גורם ליבון כמו באונין דחימום האש גורם הליבון מ"מ צ"ע דנר רגם חום החמה מלבן ואף לדבריו נר' דדוקא בבגדי פשתן לבד הוא כן ולא בשאר בגדים עכ"ל: איך שיהיה. דבר הלמד מסופו דאפי' שהוא לבוש בו ואין לו להחליף אין לו התר לנגבם אצל האש אלא דע"י גוי יש מקום להתיר ממה שראיתי להרב זרע אמת בח"א סי' מ' דכ' דיש קצת פנים להתיר ולהקל לתת הג'יקולאטי בשבת אצל האש ע"י גוי כיע"ש והכא אם הוא משום סרך מבשל נידון אותו כמו ענין הג' יקולאטי כדי להקל ע"י גוי כיון דלפי דברי מאמר מרדכי איסורו מדרבנן ובהצטרפות טעם אחר יען דכיון דלבושו מלא מים ואין לו להחליף איכא למיחש דיזיק לו דיתקרר גופו ויבא לידי רבים מכאובים או יפגע באיזה חולי ול"מ בימות החורף דהוא בריא הזיקא אלא אפי' בימות הקיץ לפי האדם ולפי הזמן איכא למיחש דיארע לו נזק בגופו וכל כי האי הרי כתבו הפוסקים דהיכא דיש שם מקצת חולי או צורך הרבה הותר אמירה לגוי כמו שהביא הרב זכור לאברהם בהלכות שבת ד"ה אמירה לגוי ובנדון כזה לא גרע מלצורך הרבה וממקצת חולי דהוא להגן עליו שלא יחלה והרי מצינו בסי' ש"ז דהתירו בסחורה הנפטרת בשבת ע"י גשמים או אתי בידקא דמיא ומפסיד ממונו דמותר לקרוא לגוי כיע"ש וכיוצא בזה התירו בסס"י של"ב לו' לגוי בשבת שיקיז את הבהמה אה הוא ספק שאם לא יקיזנה תמות וה"נ הוא ס' שאם לא ינגב איכא למיחש דעלול הוא שיבא לידי חולי ב"מ ואתיא במכל שכן דאי על ממונו כך ק"ו בל תשחית דגופא דעדיף ות"כ מותר לנגבם באש ע"י גוי אלא דאם לא יסירם מעליו והוא בזמן הקור דיושב כדרכו אצל האש דבאופן זה יכול להערים ולנגב נגד המדורה כאלו בא להתחמם וכ"כ בחמה אך בררך שיטוח לא וא"כ לא יפה עושים השוטחים בידיהם בימות החורף הריד'ה וכיוצא אצל האש כדי לנגבם ושומר נפשו ירחק מהם: סימן קבץ שאלה על מה שעושין בימות החמה שקורין דולדורמ'ה אם מותר לעשות דבר זה בשבת דאיכא תרתי שמקדישין המשקה הצלול וגם שמרסקים את השלג: תשובה מילתא כדנא ומצאת כי תדרשנו בסוף פרק במה טומנין דנ"א ע"ב וז"ל ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש ע"כ ופרש"י ואין מרזקין כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד ודמי למלאכה שבורא המים האלו אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש והתוס' כתבו וז"ל אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד מכאן יש להזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תע"ב עכ"ד : ואנכי הרואה דבתוספתא שם שנו אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו אבל מרסק הות לתוך הכוס או לתוך הקערה והר"ן הבין בל' התוספתא הלזו דמרסק הוא ביד ומשום סרך מלאכה נגעו בה א"נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין ושכן נראה מהרמב"ם פכ"א וע"ש שהאריך וזה שכתב הר"ן ע"ש התוס' כן הביא הה"מ שם בהי"ג משם הרמב"ן והרשב"א דבתוס' התירו לרסק ביד לתוך הקערה ועיין בלשון ריאז דזכר עשה למחלוקת הראשונים בזה ועמ"ש המרדכי שם והטור בסי' ש"ך לא סבירא ליה כהתוספתא מדנקט כי האי לישנא אבל נותן הוא לתוך הכיס או לתוך הקערה ואינו חושש אעפ"י שמתמחה כיון שאינו עושה שרי ע כ ומרן ב"י שם כ' דהה"מ הביא בשם הרמב"ן דבתוס' התירו אפילו לרסקו בתוך הקערה וכ"כ הר"ן כלומר דכל שיש מים או יין בקערה אעפ"י שהוא נמחה וזב ע"י ריסוקו כיון שהוא מתערב במשקה שבקערה ואינו ניכר שרי עכ"ל: כי מזה אנכי תמיהא על הרב מעשה רוקח שם דכ' בנוסח זה אבל מרסק הוא שם בברייתא ופרש"י וכו' אמנם בתוס' איתא להדייא מרסק הוא וכ"כ הה"מ והב"י סי' ש"ך לא התיר אלא נתינה אבל ריסוק אסר ע"כ ויש להרגיש עליו בתרתי חדא דעל לשון הרמב"ם קאמר שם בברייתא ופירש"י. ושוב. כשכתב אמנם בתוס' זה יורה דהבין דל' הרמב"ם אינינו שוה עם התוספתא והרי הרואה יראה דאין הפרש ביניהם כלל ולא נכחד דמ"ש הר"ן והעתיקו מרן ב"י שם דכן נראה מדברי הרמב"ם לא קאי עז בהבנת התוס' אם הוא בעצמו מרסק כ"א על טעם דהוא משום גזירה סחיטת פ רות כאשר ביאר הה"מ משום דהביאו אצל דין הסחיטה כיע"ש עכ"פ האמת דאין הפרש בין לשין הרמב"ם ללשון התוספתא וכן הבין המג"א ס"ק י"ג זאת שנית במ"ש דהב"י לא התיר ואנכי לא ידעתי מהיכן ראה זה אדרבא הביא דברי' הה"מ ומ"ש הר"ן כאשר העתקנו דבתוספ' התירו ופי' הדברים דלא יהיה על קערה רקנית ומדפירש ולא חלק ע"ז בפי' נר' דדעתו מסכמת לסברה זאת ואיך כתב דהב"י לא התיר כאילו כתב מרן כן בפי' והא ליתא ועיין להרב עולת שבת ובס' תוספת שבת ואם כיון למ"ש בשלחנו הטהור שם היל"ל בפי' ומה צריך לומר והב"י וכד דייקינן שפיר לשון מרן בש"ע אינו כלשון הטור דהטור פי' שיחותיו יותר להוסיף אע"פ שמתמחה כיון דאינו עושה בידים אלא דמה שהוסיף בש"ע והיא נימוח מאליו היינו הך והכל הילך לכונת אחת ועמ"ש מרן ב"י בסי' שי"ח