לב חיים פלג'י חלק ב רלה

והיינו דלא עבדות תנאי ב"ד כתנאי דמזונות יע"ש הנה מבואר דס"ל דמצוה היא מדברי קבלה ולא אסמכתא אלא שאינה חובה שאינו מחוייב מן הדין לקיים עשה זה ולכך בא התקנתא מדרבנן כדי שיקפוץ ויתן וכאמור: אלא דק"ל ע"ד הריטב"א שכתב מצוה היא ולא חובה שהרי בהדייא אתמר בברייתא האב חייב בבנו למולו וכו' ולהשיא אשה הרי דבכלל החיוב האב לבנו הוא להשיאו אשה ואיך כתב דלא הוי חובה ואפש"ל דחיוב זה דקתני בברייתא לאו להשיאו אשה אלא דאגב דקתני ל' חיוב מפני מצות למולו ולפדותו דהוי חיוב גמור קתני נמי הא דלהשיאו אשה ואה"ן דאם היה משום להשיאו אשה לבד לא הוה קתני ל' חיוב א"נ דמ"ש הריטב"א דהוי מצוה ולא חובה היינו דאם ירצה לקיים המצוה מדיליה איכא קיום מצוה אבל חיובא לעיכובא ולכופו על זה לא כדאיתא בירוש' בפ"ק דקדושין ה"ז וז"ל מה למצוה או לעיכובא נשמעיני מן הדא בר תרימר אתא לגבי רבי אמי א"ל פייס לאבא דנשבני אתא פייסי ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה אם תאמר לעיכובא הו ל לכופני להדייא עכ"ל הרי מבואר כדברי דהוי מצוה ולא חובה באופן שמצינו פלוגתא בזה דלדעת רבינו והסמ"ג והרב לח"מ והרב לח"א ומהרש"א בתי' ב' דקרא אסמכתא בעלמא אמנם לדעת הריטב"א ומהרש"א בתי' א' הוי מצוה זו מדברי קבלה איברא דיש להרגיש על הרב מהרש"א במ"ש בתי' א' שכתב לכאורה דעיקר המצוה לתת לבתו כדי להשיאה הוי מצוה מדברי קבלה כאורייתא אבל כתובת בנין הוי מדרבנן שהרי מבואר מדברי רבינו והסמ"ג שכתבו דהוי מצות חכמים. והנה בעיקר חיוב זה שהאב מחוייב להשיא אשה לבנו אי היינו דוקא בחינם או צריך להוציא הוצאות מממונו לצורכי החופה ותכשיטים כנהוג כמו חיוב להשיא לבתו שנותן לה מממונו מוהר ומתן ונראה פשוט דודאי דחיוב זה להשיא אשה לבנו היינו להוציא הוצאות מממונו דהרי בבתו היה חששא לומר דאסור להוציא הוצאות משום דברתא לא תירות אבל בבנו לא מצינו איסור אלא דלאידך גיסא י"ל דבברתא מ"מ כי אין בידו לתת את בתו צריך עכ"פ ממון משא"כ בבנו דבידו ליקח אשה בלא כסף ובלא מחיר ומדברי הסוגייא של כתובות יש לצדד בה צדדים לכאן ולכאן כאשר יראה הרואה וגם מדברי הירוש' אין הכרח דאימא מ"ש פייסי ולא קביל עלוי דש"מ דלמצוה ולא לכופו היינו דוקא שיהיה מדעתו ורצונו ולא לכופו על הוצאת ממון: ואחר החיפוש מצאתי הדבר מפורש בראב"ן ז"ל דקמ"ט ע"ד שכתב וז"ל אף להשיאו אשה. בזמנו קאמר כשהוא גדול והמצוה הוא שיעסוק בזווגו ויתן לו מממונו כדאמרינן קחו לבניכם נשים וכמה אתה נותן לבנך כו"כ עכ"ל הרי לך בהדייא שכתב ראב"ן דחייב זה להשיא אשה לבנו היינו ע"י הוצאת מממונו לצורכי החופה וכיוצא וכ"כ בפשיטות הרב הגדול בעל פמ"א ח"א סי' ס"ב דבנשואין ודאי אמרינן למתנה איכוון אפי' בסתם דאדם חייב להשיא אשה לבנו וכל צרכי החופה עליו וכ"כ. שם הרב חסדאי הכהן ז"ל שהסכים לזה דבנשואין אמרינן למתנה איכיון אלא דהק' ע"ד הרב הלבוש בח"מ סי' רפ"ו דאב הפורס לבנו מבית השבי לא אמרינן למתנה איכוון דמאי שרא מנישואין ומפדיון בנו דיש בדבר סכנה דאין לומר דנישואין שאני דיש לו חייוב להשיא את בנו דהרי בפדיון איכא חיובא ואע"ג דהתם הוי משום צדקה תיתי מק"ו וכו' וכ"ש דעשה להשיאו אשה הוא קל מעשה דחיוב הבא משום צדקה וישב לזה דבפדיון הוא דיש לבן ממון משלו ובנישואין אפי' יש לבנו ממון כל מה שנתן הוא לשם מתנה ולא לשם הלואה וטעמא דמילתא דאגב דמחתני אהדדי גמר ונתן לשם מתנה עכ"ל הנה מבואר דחיוב זה של להשיאו אשה איתיה בגופו ובממונו ואפי' אית ליה ממון לבן מצוה על אביו לתת לו משלו שהרי כתב לחלק בין חיוב עשה של פדיון לחייוב עשה להשיאו אשה: וזה ראיתי למר אהוביני הרב לב מבין נר"ו בה' ת"ת ד"ז ע"א שעלה ונסתפק אי חיוב זה של להשיאו אשה הוי בהוצאת מממונו או לא והביא מ"ש מהרימ"ט בתשו' חי"ד סי' זך גדולה מזו אפי' לשלוח תכשיטים לכלה הוי בכלל חיוב זה יע"ש וכן הביא תשו' הרב פמ"א ודברי הרב חסדאי הכהן אלו ותמה עליו דהרי כתב לחלק בין עשה דלהשיאו אשה שהוא קל נגד עשה דצדקה כמ"ש הרמב"ם בהל' מתנות עניים דלמ"ל להביא עצות מרחוק לו דעשה זה הוא קל נגד עשה של צדקה ודת"ל דעשה זה הוא קל שבקלים דאין כופין וכו' ועוד בה דמה דמות יערוך לכנות לחיוב זה בשם עשה ולדמותו לשאר עשה של תורה וכו' יעש"ב ולע"ד אחרי המחי"ר אין כאן קושיא כלל ועיקר דגם הרב מודה דעשה זה הוא מדרבנן והוא קל שבקלים ואין כופין אבל כל זה אינו ענין לדבריו דכונתו של הרב פשיטה לפניה ולאחריה דהרב רמי ומקשה מ"ש דבנישואין שמוציא האב הוצאות מממונו ואמרינן דהוא לשם מתנה ולא לשם הלואה ולו כשפדאו מבית השבי אמרינן לשם הלואה ולא לשם מתנה והרי יותר חמור פדיון מנשואין ותיתי מק"ו וכמו שהכריח הרב ושוב כתב דכ"ש הוא דהשתא ומה עשה של צדקה דהיינו פדיון שהוא אלים עכ"ז אמרינן דאינו חייב האב כ"ש עשה זו דלהשיאו אשה שהוה קל וא"כ אין מקום להקשות דעשה הוא קל שבקלים ואין כופין וכו' דזהו הוי אדרבא סיעתא לדברי הרב דשפיר קאמר דעשה הוא קל נגד עשה של צדקה שהוא חמור ולא רצה לומר כמו שמצינו דעשה זה אין כופין וכו' דאינו ענין למה שאיירי ביה הרב שהרי הרב הוא מקשה דלמה איכא צד חיוב לאב להשיאו מפדיון זאת דמה שהק' דלמה קראו בשם עשה לא ידעתי מאי ק"ל דאפי' שהוא מדרבנן מ"מ שם עשה יש לו להשיאו אשה אלא שהוא עשה מדרבנן ולא פקע מיניה שם עשה ואדרבא לדעת הריטב"א ומהרש"א בתי' א' הוי מצוה מדברי קבלה דהויא כמצוה דאורייתא ולא אסמכתא וזה נראה ברור בכונת הרב ז"ל ואין צורך להאריך ודוק. ועיין בפסיקתא סדר אמור בפסוק ולבנו ולבתו יע"ש ועיין דובר משרים שם. ובספר הון יוסף בסימן ד' ד"ד: