לב חיים פלג'י חלק ב רלד

איני יודע אם כך היא הגירסא וכו' יע"ש והיינו שנסתפק לו אם הגירסא היא שלא תהא מופסקת כגירסת הרי"ף ז"ל או להפך ובלבד שתהא מופסקת וכיון שכן דאיכא חילוף גירסאות בברייתא הלזו לכן סבר הרמב"ם ז"ל להשמיט הדין מפני שלא רצה להכריע בין שתי הגירסאות וכה"ג מצאתי לה"ה ברפ"ד מה' זכיה שכתב כן ליישב דברי הרמב"ם שם שהשמיט הדין מפני חילוף הגירסאות וא"כ מיושב בזה קושית מרן על הרמב"ם ז"ל דלמה השמיט דין זה דה"ט שהשמיטו כמ"ש. אלא דלא הונח לי זה שהרי מרן גופיה בב"י בח"מ סי' רמ"ה סי"ג חלק ע"ד ה"ה הללו וכתב עליו וז"ל ויש לתמוה עליו שאין דרכו של הרמב"ם להשמיט הדינים מפני חילוף הגירסאות והו"ל לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה עכ"ל וא"כ חזרה קושית מרן על רבינו דלמה השמיט הא דקתני בברייתא ובלבד שלא תהא מופסקת דהו"ל לפסוק דינא דברייתא כפי הגירסא הנראה לו יותר נכונה: והנראה נכון ליישב דעת הרמב"ם ז"ל הוא דגירסתו היתה כגירסת רבינו ישעיה דהיה גורס ובלבד שתהא מופסקת דבא ללמדנו דאם תלה החוטין ואח"כ פסק הראשים שלו פסולה משום תעשה ולא מן העשוי וזה כבר פסקו הרמב"ם בדין שאח"ז וז"ל תלה החוטין בין ב' כנפים מזו לזו וקשר כנף זה כהלכתו וכנף זה כהלכתה ואח"כ חתכם באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים וכו' יע"ש ואעפ"י שדין זה נאמר גם בכנף אחד אם תלאן וקשרם ואח"כ פסקם דפסיל כבר עמד בזה מרן בכ"מ כאן ובב"י א"ח סימן י"ח וט"ו ובדרישה שם יע"ש ומבואר שדעת הרמב"ם ז"ל דהה"נ בתלאן בכנף אחד ואח"כ חתכן וכיון שכן ברייתא דקתני ובלבד שתהא מופסקת היינו נמי הא דצריך שתהא מופסקת החיטין שלה ויען דגם ברייתא סתמא קתני ובלבד שתהא מופסקת וליכא גילוי באחד או בשנים לכן פסק הרמב"ם דין תלה בין ב' כנפים שהוא נאמר בהדייא בש"ס וכמ"ש מרן בכ"מ. ואע"ג דרבינו ישעיה ז"ל מפרש שתהא מופסקת גבי תליה לבד היינו דלשיטתיה אזיל דעיקר המצוה הוי התליה אכן לדעת הר"מ ורש"י ודעימייהו דס"ל דעיקר העשיה הוי הקשירה והכריכה א"כ כל זמן שלא קשר וכרך איתיה בתקנתא לחתוך אותם ולקשור ולכורכם אח"כ ובהיות טוב נראה שאחר שיחתיך אותם יסירם מן הנקב ויכניסם מחדש לצאת י"ח דעת רבינו ישעיה ודוק: סימן קסו סובב הולך על דברתי בס' הקטן לב חיים ח"א סימן צ"א במצוה המוטלת על האדם אי מהני ע"י אחר דפש גבן לבאר ל' הרמב"ם פ"כ מהל' אישות דין א' צוו חכמים שיתן אדה מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא דגרסינן בפ"ק דקדושין דף כ"ט ע"א האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ובגמ' שם ד"ל ע"ב אמרו להשיאו אשה מנלן דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ופריך בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא ה"ק להו נותן לה מידי ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצי עליה אינשי הנה מבואר דחיוב מצוה זאת להשיא אשה לבנו כמו כן להשיא את בתו תרוייהו הוו מצוה מדברי תכלה מדכתיב קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים והכי אתמר בכתובות דב"ן ע"ב א"ר יוחנן משים רשב"י מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופריך ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ומשני הא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנים בידו קיימי אלא בנותיו מי קיימי בידיה הא קמ"ל דנבשה ונכסייה וניתי לה מידי כי היכי דקפצו עלה ואתו ניסבי לה והנה רבינו בפ"ז והסמ"ג לאוין פ"א פסקו וז"ל צוו חכמים ליתן אדם מנכסיו לבתו כדי שתנשא בו והק' הרב לח"מ דהיכי קאמר רבינו צוו חכמים והא בגמ' אמרו הא נמי דאורייתא היא משמע דהוי מד"ת וי"ל דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא עכ"ל ולע"ד יש להשיב על דבריו דמאי מקשה על רבינו גופיה שכתב צוו חכמים דהרי הוי מד"ת מאחר דהיא גופיה תקשיה בעיקר הסוגיי' שאמרי' בשם רשב"י מפני מה התקינו בנין דכרין שיקפוץ אדם לבתו כבנו הרי מוכח דהוי תקנה דרבנן וכבר ראיתי להרב לחם אבירים בשיטתו שם שהרגיש בזה וכתב וז"ל אין להקשות דא"כ דמדאורייתא איך קאמר ר"י שהתקינו וכו' דאינו אלא אסמכתא בעלמא הרי דמן הסוגייא עצמה הוא מוכרח לומר דקרא אסמכתא בעלמא והו"ל להרב לח"מ להרגיש ולהכריח עיקר תירוצו מעיקר הסוגייא: ועוד יש להכריח לזה ממ"ש שם בכתובות דג"ן ע"א דאי נמי תקנתא דרבנן היא דאמרי' משום רשב"י ופירש"י ז"ל וז"ל דאמרינן לעיל שיקפוץ אדם ויתן לבתו וכו' ויליף לה מקרא יע"ש הרי דתני ליה הש"ס להאי תקנתא דרבנן ש"מ דלא הוי מד"ת וע"כ צ"ל דמאי דתני לעיל דבר זה מדאורייתא הוא אסמכתא בעלמא וכמ"ש הרב לח"א אלא דלעד"ן דאה"ן דעיקר מצוה הוי מדאורייתא דהיינו מדברי קבלה הוא ליתן לבנו ולבתו לנשואין אלא דלענין לתת לבתו שהיא יוצאה מבתו והלכה והיתה לאיש אחר הוא ק' בעיני אדם לעשות ואינו המצוה כי אם על הצד הדחק והכרח ולא היה נותן כ"א עד שילבין ראשה לכן תקינו רבנן כתיבת בנים דכרין כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו דייק לומר כדי שיקפוץ דהלא"ה לא מרצונו הטוב והגמור ושו"ר למהרש"א בח"ה שם לדג"ן שנר' שהרגיש גם בקו' הרב לח"א דאיך קאמר תקנתא דרבנן ולעיל אמרינן הא נמי דאורייתא שכתב וז"ל לכאורה כתובת בנין דכרין תקנתא דרבנן היא כדי שיקפוץ אבל שיתן אדם לבתו להשיאה כבנו דאורייתא היא כדאמרינן לעיל תקחו לבניכם נשים ואפשר דאין זה אלא אסמכתא בעלמא ותקנתא דרבנן דמה שיתן אדם לבתו כדי להשיאה לא מקרי מעביר נחלה ודוק עכ"ל הנה מבואר דלתי ראשון של מהרש"א נראה דס"ל דעיקר ההוצאה שנותן לבנו ולבתו הוי מדאורייתא אבל מ"ש שהוא תקנתא דרבנן הוא לענין כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ ושכ"נ דעת הריטב"א הביאו הר"ב בש"מ שכתב וז"ל הא נמי דאורייתא היא פי' מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה