לב חיים פלג'י חלק ב קפג

והלא הוא בעצמו היודע ועד שאתרוגי ראפיזה ואייא בשם פארגה נקראים: (יוד) עוד אני תמיה מה ס"ד דראז"מ הלא אף אם היתה עדותו עדות ולא היה שום מונע אחר מ"מ עד אחד הוא ועד אחד נאמן באיסורין להתיר ולא להחמיר היכא דבעל דין לא שתיק ליה כמבואר בש"ע יו"ד סימן קכ"ז ס"ג א"כ מי יאמין לו לראז"מ בדבר הוה לאסור את המותר היכא דמכחישין אותו על פניו: סוף דבר חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לא משען לחם ולא משען מים בדבריו של ראז"מ לא מבולם תולדות דבור ושן נינהו ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם הוא. שאין כאן מחלוקת לש"ש אלא מחלוקת שנתהוית בינו ובין שותפיו: מעתה אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אני כי אין דעתי משגת איך איזה חכם או חכמים סברו וקיבלו דבריו של ראז"מ מבלי דרישה וחקירה כראוי. איך ח"ו חלילה אישתמיט מינייהו דרבנן כל הני הלכתא גברוותא דכתיבנא או כלפי סנאייהו נעלם מהם דבר והלא תורה דידהו ודמייא להו כמה דמנחא בכיסתייהו וגאוני פולונייא וחכמיה חייבים אנו להם כבוד ומורה ואורייתיהו בפומן כוליה יומא והמה לנו צנה וסוחרה. ומחזיקים אנו בעצמינו יקר וגדולה להיות מנישאי כליהם. ולשתות בצמא את דבריהם. ומאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונישמעינהו בבקשה מכם רבותינו אשאלה מכם שלה אחת קטנה בערככם ובטרם אענה העדותי בעצמי היום את השמים ואת הארץ כי לא באתי ח"ו לחלוק עליכם. ולא לבנות דייק ולשפוך סוללה כנגדכם. כ"א כמתלמד ודן לפניכם כאותה דאמרו בירושלמי לית ר"ל מתריס לקבל ר"י בגין למפלג עליה שלא בגין לאפוקי עובדא מיניה ועהדה"ז אשאל ואנכי אחריש האזינה עד תבונותכם במה חשבתם העיר הזאת ויושביה מדוע נחשבנו כבהמה נטמינו בעיניכם. למה אסרו בפניכם מה. שהתרנו ולא גערתם בו ולא נזפתם. למה שמעתם באזניכם מלעיב ומלעיג בדבריו ואין איש מכם משיב לו כדרכיו הלא לכם משפט הגאולה ועליכם חיובא רמיא להציל עשוק מיד עושקו. למה זה החרש תחרישו על זילזול לומדי התורה הממונים על הציבור דמוקמי להו משמיא. על דא ודאי אבן מקיר תזעק הייא בייא בייא. וכפיס מעץ יעננה המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפיליה. הלא הלכה רווחת מה שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' תשו' הי"א והביאה מר"ן על השלחן הטהור יו"ד סימן גר"ם ס"ו: למה רבותינו לא חששתם לכבוד ציבור כי רב הוא. והרי הריב"ש בסי' פ' חשש לכבוד האיש הממונה על הציבור אפי' דלאו בן תורה הוא וז"ל הריב"ש אף אם האיש חייב נידוי או מכ"מ מפני שבזה הדיין הממונה מן הקהל ויש בקללת הדיין לאו נוסף על קללת שאר אנשים אבל ליטרא של זהב אינו לא על המבייש הזקן שהוא זקן שקנה חכמה ומפני כבוד התורה ידענו שאין הדיין בגדר זה. אף אם הוא יודע ספר עכ"ל הריב"ש שם והתשו' הזאת הביאה מרן ב"י ביו"ד סימן גר"ם ומדשתיק ליה מר"ן ש"מ דכוותי' ס"ל נמצא שלדעת הריב"ש אף אם הדיין אינו בגדר זקן שקנה חכמה מכל מקום המבזה אותו חייב נדוי או מכת מרדות והמקללו עבר אתרי לאוי אם כן מחדא מהני תרי לא פלט ליה במטו מינייכו רבנן אמרו נא כיום היכי לדיינו דייני על מה שכתב ופרסם ע"י הדפוס בעיר טריאיסטי ט"ו באב הר"ת לפר"ק אשר קרא בשם מ"ר (מודעה רבה) וזל שם להזיל כסף מכיס בעד פירות ראפיזה ואייא הלה על סמך עדות שקר עד כאן לשונו. אי שמים הביטו וראו אם היתה כזאת בימכם או בימי אבותיכם שיקום עד חמס כזה לומר אפי' על היותר פחות שבישראל שהעיד עדות שקר מבלי דרישה וחקירה ומבלי שמוע טענות הנחשד אולי יש בפיו מענה להצדיק עצמו. ואחר כל אלה פשיטא דבעינן ב"ד מומחה ופקיע לאורועי גברא מחזקתו. חלילה לגוי קדוש בני אברהם יצחק ויעקב מעשות כדבר הרע הזה להמציף פניהם אפי' כנגד בני ארם שכמותם ומתורתו של דוד מלכנו למדנו דאומה זו (ישראל) יש בה ג' סימנים. בישנים. רחמנים גומלי חסדים. ועל כלל זה סמך להוציא את הגבעונים מכלל בני ישראל כדאיתא בפ' הערל (יבמות דעט"א) ואתם הרי ישראל מה תעשו ומה תאמרו לו על שהחציף פניו עד גדר זה. ובאמת כי בכגון דא הוה שרי לי למעבד דינא לנפשי. מ"מ מסתיין דאמינא ליה מאי דאמר רב יאודה משמיה דשמואל בפ"י יוחסין (קידושין דע"א) עלה דבריי' דתניא הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ומסיק עלה ואמר שמואל ובמומו פוסל אם כן לדעת רב יהודה הוי ודאי סהדא שקרא. ולדעת ר"נ למיחש ליה מיהת בעינן וזאת שנית (זולת אשר הזכרתי באות ה') אזהרה שמענו לכל בעל נפש וחרד ל דבר ה' שיחוש לעצמו לבלתי קנות ממנו אתרוגים לשם מצוה מאחר דאפילו לדעת ר"נ המיקל בעינן למיחש לאסהדותיה. מעתה יאמרו נא חכמי ישראל היאך ניקום ונסמוך עליה למזבן מיניה אתרוגים עפ"י עדותו ובפרט במידי דאיכא דררא דממונא: תו נקיטנא. רשותא מרבנן סבוראי רבני פולין וחכמיה הנותנים בים התלמוד הקדוש דרך ובמים עזים נתיבה מאריה דחיטייא דעקרי טורייא רמייא ועבדי להו אר'ש טובה ורחבה רבנן דנהירי להו שבילי דשמייא כשבילי דנהר דע"ה. אחד מהם לאלף ושנים יניסו רבבה. איך לא הרגישו מה שבלבו מתוך שיחתו והיה להם ללמוד תו'ך תוכ'ו מתוך פתיחתו שאם באמת היה תונו כברו ולשם מצוה קא מכוון היה לו לפתוח בכבוד שמים תחי' ולהתאונן על ביטול המצוה ועל ש"ש המוזכר לבטלה כפי דעתו וכיוצא מן המכשולות הנמשכים לגוף ולנפש בהעדר קיום המצוה כהלכתה. ולא כמו שעשה שהתחיל לעורר הבכי על הזלים כסף מכיס. הנה כי כל מכאוב לבו היא על הממון הנחסר ממנו ואת שם ה' לא דרש ולא נשא שמו על שפתיו אפי' כתורמוס הזה שמביאים אותו בקינוח סעודה האם אין עין כל חכם רואה שכל כרכוריו הם דוקא להעמיד האפאלטו של האתרוגים בידו ולמינקט שוקא לנפשיה (מבלי הורמנא דמלכא) ולהיות הוא המוציא הוא המביא לכל בני אשכנז ופולין בענין האתרוגים: סוף בר אין לנו פה לדבר ולא כח בידינו לכתוב ולברר כל בעיי וספקי דאית לן על כל אשר בשם חכם יכונה איך הטה אוזן לדבריו ואיך לא שקלי