לב חיים פלג'י חלק ב קעח

דעת הרמב"ן שם בהלכותיו הנז"ל ומרן בשולחנו הטהור יו"ד סימן שי"ב ס"א העתיק לשון הרמב"ם אב"א תב"ת. נמצא סבר לה דכוותיה. וגם רמ"א מדשתק ליה ולא הגיה עליו בזה איכא למימר דגם הוא הכי ס"ל. ומה שיש להעיר בזה על רבותינו רבנן בתראי הנז"ל אכמ"ל: וכד דייקינן שפיר מצינן ליתובי גם דעת רש"י ז"ל דלא לאשווי פלוגתא בינ'י מלכים רבוותא קמאי ובעינן למשכוני נפשין כי היכי שגם דברי רש"י יהיו עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם והרמב"ן ולית דין צריך בשש בפירושא דמילתא כי דעת לנבון נקל: איברא דליכא לאותבי על כל הרבנים הנז"ל מדברי הרמב"ן כי ספרו של הרמב"ן הוה טמיר גבן בכ"י עד שנת התקנ"ד ליצירה שאז נדפס בלוורנו א"כ יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם ואין אדם רשאי לכתוב עליהם דאישתמיט מינייהו או דנעלם דבר או חצי דבר מ"מ הא ודאי פשיטא לן דאי הוה שמיע להו לרבנן הנז"ל פירוש הרמב"ן הוו מקבלי ציה כי הוא פירושא דצהיר ונהיר. ובריר בשמעתתא: נמצינו למדין דבין בדבר שפשוט התירו שהוא חילוקו של מוהרש"ל בין כשהשבר הוא דבר מועט שהיא דעתו של' הבעט"ז בין היכא שהנדון הוא נדון דליכא למיחש וכו' כדתריץ לה הרב ש"ך בין היכא שהאיסור מפורש ולא תלי בשיקול הדעת דהוי כמו שפירשה הבתב"ש והרב בית לחם יהודה בכלהו גווני אסיר ליטול שכר כל היכא דאיכא אגר הוראה דהיינו להתיר דבר או דינא ולא הותר אלא שבר טירחא ובטלה ובלבד שגם זה יושת עליו עפ"י חכמים כאשר מפורש יוצא מדברי הרמב"ם והרמב"ן והש"ע וכדכתיבנא נמצינו למדין לפי דרכינו שהנהנה מהאתרוגים אינו יכול להורות בהם או להעיד עליהם ואם יעלה על דעת איזה מאריה דאתרא או חכם לומר שזה מכלל שכירותו ושכיר הוא בא בשכרו כבר הורה זקן הוא הרב בכנה"ג בסי' י"ח מיו"ד הגב"י אות ל"ב דלאו שפיר עבדי ואין טענתם כלום והובאו דבריו ג"כ בס' פרי מגדים על יור"ד שם באותו סימן וסיים עליה הרב בעל פרי מגדים הנז"ל וז"ל ואני נמנעתי את עצמי שלא ליהנות כלום כי מכוער הדבר מאד ולשומעים יונעם עכ"ד ז"ל: הדרן למילתין דהיינו לענין האתרוגים שאנו דנין עליו כי אחר שסילקתי עצמי מהנאתם מכל הני טעמי תריצי דכתיבנא ונתיחדה ההכנסה הזאת בהסכמת הק"קי לעוברים ושבים כי היכי דליכלו דידהו מלא ליבהתו לאסתכולי באנפייהו דאנשי העיר אז חקרתי ודרשתי ע"כ הגנות אשר בעיר פארגה וסביבותיה שהם ראפיזה ואייא לראות מה טיבם ומה ענינם. ואחר החיפוש והבדיקה מצאתי ראיתי דליכא למיחש להו למידי כלל ועיקר וכלל חדא דלא נהיגי בהרכבה בארצות האלה ואינם צריכים לה מפני שטבע המדינות האלה הוא חם ואינם צריכים להרכבה וגם אם יעלה על רוח איזה חסה דעת להרכיב כדי לנסות אין הזיווג עולה יפה והפרי אינו מצליח והנסיון כבר הוכיח. ומילתא כרנא ידעי בה כל עוברי האדמה כי במדינות החמים לא זו שאין צורך להרכבה. אלא אף זו שהיא מתשת כח הפרי ומפסדת תכונתו ומין בשאינו מינו רבה עליו ומבטלו ודבר זה למדי' מתורתם של עובדי האדמה אשר מפיהם אנו חיים בדברים כיוצא באלו וממילא אין בית מיחוש להרכבה כלל. ועוד זאת שנית שכל עיקר נטיעת האתרוגים במדינות האלה אינו אלא כדי למוכרם לישראל לצאת ידי חובת מצוה א"כ הוה לי' הגוי אומן ואומנא לא מרע נפשיה כדאמרינן בפ' התכלת דמג"א הלוקח טלית מצוייצת מן הנכרי אומן כשרה. ומהכא למד הר"ן לענין שעטנז וכיוצא שהאומן נאמן ואין לחשוד אותו דספי לן אסירא וז"ל שם בדף רנב"ב מדפו' אמש' בד"ה גרסי) אלא שאפשר לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין גוי בין ישראל שרי מדאמרינן בפ' התכלת גבי ציצית דניקחת מן האומן ולא חיישינן לקלא אילן עכ"ל וכן הלכה רווחת והגם דמילתא כדנא ארוכה מארץ מידה ובעייא העמדה והערכה בספרן של צדיקים לברר עומק ההלכה וכעת לא ע"ט האסף כי מול שעה גורם לבלתי בו בארוכה ולסדר את סדר המערכה. ע"כ נקיטנא נפשאי בקצירי פלי חדא ושדי תרי. ר"י אומר מפרר וזורה. ויהי הקצ'ר המיץ מעט המחזיק את המרובה. שורש פורה. ואומר עם קנ'י לבטא בשפתים. דברות שתים משום גלוי מילתא ובפרטם אתה מוצא בכלל מנה מאתים . כי אני אומר כי אפי' לפי דעתו של מוהרימ"ט המחמיר בענין הגוים ונאמנותם כנודע מתשובתו הלא היא בחלק ב' מתשובותיו סימן ג' מ"מ למאן דקרי ותני אותה תשובה מראש וע"ס וינעוץ סופה בתחילתה וישיה הפרטי' אל הכללי'. בעיניו יראה ולבבו יבין כי בנ"ד אפי' מוהרימ"ט מודה ואזיל דאין מקום לחוש לא לגוים בעלי הגנות של האתרוגים. ולא לתגרים המסתחרים בהם ואפי' דרדקי דבי רב המתחילים ללמוד בפ' אין עומדין לא ישתבשו בדבר כזה וע' בס' ת"ח כלל ל"ב ובס' מנחת יעקב שם סעיף קטן מ"ד וגם משם יתברר למעיין דהלכה רווחת כדברינו ממש אמנם אני אמרתי בחפזי אדמקיפנא דרי מצוה להביא מן המוכן פעולת צדיק אשר זכה וזיכה את הרבים בחיבורים הנוראים הוא הרב המפורסם מוהר"ר זלמ"ן מרגליות מבראדי זצוק"ל כי הנה הרב הנז' בכפ' שאלותיו ותשובותי' אשר קרא בשם בית אפרים בחלק א"ח סימן נ"ו על מדוכה זו ישב והעמיק הרחיב וצלל במים אדירים והעלה מרגלא אטימטון לא הניח דבר גדול ודבר קטון. וטעמו כאסקריטון. וריחו כריח שדה מור אהלים וקינמון. והגם כי קים לי כי יד כל אדם ממשמשת בספרו אפ"ה ראיתי להעתיק סוף דבריו ככתבם וכלשונם. בעבור יהיו לי לעדה. וז"ל בדף פ' מהס' הנז': ואני הצעיר ראיתי ונתון אל לבי שדבר רחוק הוא שבמחוז ההוא שהגנות והפרדסים מלאים באילנות אלו לאלפים ולרבבות הלהן יגדלו רק בדרך הרכבה דהיינו שיהיה האילן הנטוע ממין אחר וענפיו ישאו אתרוגים או שני מיני פירות יחד ושמעתי מפי אדם כשר ישר ונאמן רוח ואינו נוגע בדבר כי היה שמה באי קורפו זמן מה והיה שמה בכל הגנות ופרדסים ולא אחד בהם שימצא שהוא מגדל ב' מיני פירות יחד כגון אתרוג ולימון או אתרוג ומארנץ רק אלו גדלים לעצמם ואלו מגדלים לעצמם. ויש הפרש ניכר בין אילן הלימון שסמוך ליציאתו מן הארץ גזעו עב הרבה ואילן האתרוג אינו עב שמה. והם