לב חיים פלג'י חלק ב קלח

שרוצים לדון לפניו שהדבר מוכיח שמפני שכונתו לדון לפניו נותן לו אבל אם מקבל טובת הנאה ממנו בזמן אחר אין לפסול את הדין בשביל כך מן הדין אם לא ממדת חסידות וכו' על אחת כמה וכמה בנ"ד אם ב"ד של בעל דין הוא דיין מומחה לרבים וגם יש לו טעם לנטילת הפרס שאין בע"ד הב' יכול לפוסלו מן הדין עכ"ל וכ"כ הרב מהריב"ל ח"ג סימן צ"ו יע"ש וכ"כ מרן בסימן ט' והכא בנ"ד אף ממדת חסידות ליכא כיון דהוי טובת הנאה תלויה על הספק וגם הוי מילתא דאסורא כמ"ש: ועפי"ז אזדא לה ג"כ טענת המערער שטען אף דלגבי הרבנים המתקנים אחר שי"ל בה"כ יש להם צד נגיעה בהסכמה זו לענין שאין כח בידם לתקן כזה ח"ו כמו ששמעתי אומרים משמו תצל כל אזן שומעת דמלבד שעפ"י האמור למעלה לא מיקרי נגיעה. עוד בה דאף את"ל דמקרי נגיעה אפי"ה בכגון דא יכולין לתקן שהרי מצינו להרדב"ז ז"ל בחדשות סימן ק' בהסכמה שעשו חכמי מצרים ששום אדם לא יוסיף בהאלתזאם והחרימו על העובר ושמעון עבר והוסיף ולא קבלוהו השרים ולוי בעל האלתזאם תבע לחכמים החתומים בהסכמה שיחרימו את שמעון שעבר וכן עשו ושמעון טוען שעשו עמו שלא כדין לפי שההסכמה איכא רווחא להאי ופסי' להאי ויש מהם שלא קבלוה. ועוד בה שלא הכריזו עליה ועוד שלא חתמו כלם במעמד אחד ועוד שרוב החתומים בהסכמה נוגעים בדבר לפי שאוכלים פרס מאת המתאלזמים. והשיב הר' ז"ל וז"ל ולענין אם ההסכמ' היא הסכמ' ונכשל שמעון בה הדבר ברור אצלי יותר מביעתא בכותחא דחל החרם דאע"ג דקי"ל דכל דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין יכולין להסכים לא בדעת כלם וכתב מה דיק"ו ז"ל וז"ל ופשיטא דאפי' היו הרבנים גדולים וכו' לא יש כח בידם לתקן דבר במלתא דאיכא רווחא להאי וכו' הרי הוא בעצמו כתב דלמגדר מילתא יכולים לתקן וכו' והדבר ברור דבנ"ד איכא מיגדר מילתא שאם זה יוסיף ואחר יוסיף וכו' ילך הדבר לאין תכלית ויפסד ממון המלך וממון ישראל ואין לחלק בין מגדר מלתא דאיסורא ובין מגדר מילתא דממונא שהרי מהדיק"ו בממונא איירי וכו' ותו איכא טעמא דלאפרושי מאיסורא יכולין לתקן ולהחרים אפי' שלא יסכימו כלם והכא איכא אסורא דנקרא רשע א"כ יפה עשו שהחרימו וכו' וחל החרם לאפרושי מאיסורא וכו' ומהני טעמי לא איכפת לן אם היו החתומים במעמד א' או לא ואם הכריזו עליה או לא וכו' ולענין מ"ש שמעון שכל החכמים החתומים נוגעים בדבר וכו' האי בורכא היא שיש מהם כמה שאי' נהנים מבעל האלתזאם וכ"ש שאפי' לדעתו צורבא מדרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ואי פסיקא ליה שע"י שיוסיף זה בהאלתזאם ויבא אחר ויוסיף תקופח פרנסתם יכולין לתקן ולהחרים ע"ז וחל החרם וכו' הילכך יפה עשו בעלי תקנה זו ועליהם תבא ברכת טוב עכ"ל: למדנו מדברי הרב ז"ל דאף את"ל דהרבנים המתקנים היו נוגעים בדבר אפי"ה יכולין לתקן אחר דפסי' להו דיש בהוספת בה"כ קיפוח פרנסה לבעלי הבתי כנסיות וגם תקנה זו נוגע לכל הש"ץ דאינם דיינים. עוד למדנו מדבריו דבהסכמה שהיה למגדר מילתא בין דאסורא בין דממונא יכולין החכמים לתקן וא"ץ הסכמת הקהל וגם א"ץ הכרזה גם הרב זרע אברהם חח"מ סימן י"ג כתב וז"ל ואף שהם מסכימים להנאת עצמם מצו לתקוני וכו' ע"כ. וכל זה שכתבנו הוא מדינא אבל בלא"ה כבר כתב מרן בסס"י ל"ז וז"ל עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות ועל כל ענייניהם וכשרים אף לקרוביהם כיון שקבלום עליהם ע"כ והוא לקוח מדברי הרא"ש בתשו כלל ה' סימן ד' והביאו מרן בב"י שם אלא שבש"ע הוסיף מלת הקדשות שאינו מדברי הרא"ש והוא מתשו' הרשב"א ח"ג סימן תכ"ט שכתב וז"ל שהצבור אינן צריכים להביא עדים כשרים לכל הצבור שלא יהא להם קורבה עם אחד מהצבור וכו' ואפי' בהקדשות שאם אין אתה אומר כן מי מעיד על אותו הקדש של ב' ספרים שהקדיש פ' וכו' אלא שכך נהגו בכל מקום עכשיו להכשיר פסול ורבה בכלל דברים אלו וכו ע"כ ועיין הרא"ש כלל ו' סימן כ"ט. והרב מהרא"ם ז"ל ח"א סימן י"ב הביא דברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל וכתב וז"ל הא קמן בהדייא דמכיון דפשטה תקנה זו בישראל שאין מביאים עדים ממדינה למדינה אלא נידונין על פי אותה העיר עצמה אף עפ"י שבכל אותם התקנות וההקדשות שביניהם נוגעים בעדותן משום דאנן סהדי דקבלינהו עלייהו מעיקרא וכו' אע"ג דנגעי בסהדותייהו דאם לא כן כל אותם התקנות וההקדשות שביניהם מה תהא עליהם וכו' ע"כ: גם הריב"ש ז"ל בסימן תע"ו כתב וז"ל אלא שבדיינים שבארצותנו שהם דנים מכח הסכמת הקהל יכולים לדון אפי' בענייני הקהל ואין צריכים סילוק שהרי קבלום עליהם הקהל וכו' ע"כ וכ"כ בסי' קצ"ה דאף הנוגעים בדבר כשרים לדון ולהעיד בענייני התקנות אחר שכן נהגו בכל הקהלות ומנהגם בזה תורה היא והביא ראיה מת' הרשב"א הנ"ל יע"ש. וכ"כ הרב פמ"א ח"א סימן ס"ד יע"ש. גם הרב חק"ל חח"מ סימן כ"ד עמ"ש מרן עכשיו נהגו לקבל עדים וכו' כתב וז"ל בתשו' העליתי שכן דעת דוב הפוסקים אלא שהראנ"ח ז"ל ח"א סימן כ"ט העלה דהרשב"א והריב"ש מכשירים בכל ענין בסתם אך להרא"ש והטור אי' מכשיר כ"א בתקנות והסכמות העיר אבל הקדשות ומסי' ותבי' יחיד לא הכשירו וכו' ע"כ ולבסוף כתב והכי נקיטינן להכשיר בכל ענין יע"ש גם הרב דרכי נועם בתשו' הנ"ל אחר שהוכיח דמדינא דגמ' בספק מטי ליה הנאה לא מיפסיל סיים וכתב וז"ל אומר אני לע"ד דאע"ג דהוה מטי להו הנאה לאותם עדי הצואה להיותם בני העיר יש להכשיר מכח שכבר פשט המנהג כמ"ש הרשב"א וכו' ע"כ: באופן דהכא בנ"ד תקנה זו שהיא כוללת יכולין דייני העיר לדונה אף אם יש להם צד נגיעה וכ"ש עפ"י הקבלה כמ"ש לעיל ומ"מ איני אומר קבלו דעתי רק ערכתי משפט לפני חכמי ישראל היושבים כסאות למשפט יש"ץ ועל פיהם יקום דבר. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בחדש מרחשון. שוב מצינו להרשב"א ז"ל ח"ה סימן קפ"ד ביאר דבריו להדייא שכתב וז"ל ומה שאמרת בתקנות שחותמים מבני העיר כמנהג העיר ועבר א' מבני העיר עליה והברורים רוצים לענוש אותו העובר כפי התקנה היש כח ביד העובר לומר דאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר החתומי' בה לפי שהעדים החתומים