לב חיים פלג'י חלק ב קלב

נתונה בידו ואין לחבירו לעכב עליו כלל ויתנהגו בו עה"ד הנז' ג' רבעים כההר"א וכ"ך ורביעא כההר"ש הנז' וב"כ וכו' ע"כ: ועל זה טענו שאר שותפי הבה"ך הנז' שאין להם רשות לבני ראובן הנז' לחלוק רשות לעצמם ולהפריד חבילת שותפותם שבבה"ך הנז' שמלבד שגורמין להם היזק שילכו אנשים מבה"ך הראשון אל השני ומתמעטת ההכנסה. עוד בה שכיון שיקנם לא הי"ל שום שררה מאבותם כלל ולא שום זכות בבה"ך שבג' ודריאה הישנה וכל השררה היתה של כההר"א הנז' א"כ כשנשתתפו בזאת הבה"ך החדשה עמ"ך נשתתפו כמובן מלשון השטר שכתוב שיהיו מתנהגים כך הם וזרעם ע"ס כה"ד ג' רבעים כההר'א ורביע כהר"ש כמש"ל ור"ל שישארו שות' בה עסכה"ד ואין יכול שום אחד מהם לחלוק רשות לעצמו וכן מוכח גם כן ממ"ש עוד שאם יראה לשום א' מהם לקבוע הבה"ך במקום אחר שיתנהגו בה עה"ד הנז"ל וכו' ועל זה השיבו בני ראובן שאין הוכחה מל' השטר שאין יכולין להפרד דאפשר דמ"ש שכך יהיו מתנהגין הם וזרעם וכו' בא לאפוקי אם יערער שום אחר מהם ליטול יותר ממ"ש בשטר: איברא דעדיין יש לחקור אם לא היה בזה שום הסכמה מב"ד נ"ן אם ב' שות' בבה"ך א' יכולים להפרד ולקבוע כ"א לעצמו אם יש בזה משום הש"ג שמתמעטים בני הבה"ך הראשון וגם הב"ך אחרות ומקפחים פרנסת הש"ץ או דילמא כיון דהוי דבר מצוה לא מיקרי הש"ג ואמרינן בזה יגדיל תורה ויאדיר והגם דמצינו להריב"ש ז"ל שכתב בזה דמונע את הרבים מלעשות מצוה וכו' כמ"ש בסי' של"א היינו בערי המזרח דהכנסת הבה"ך הם להקדש אבל אנן בדידן בערי המערב שהב"ך שלנוי יש להם בעלים ת"ח שמתפרנסים מהם אפשר דיודה הריב"ש דמצו מעכבי אחר שכבר הוחזקו באותם אנשים המתפללים עמהם: ומצינו להרב כנה"ג ז"ל א"ח סי' קנ"ג הגהב"י שכ' וז"ל אפי' בא ת"ח לזכות באותה מצוה אין מעבירין את המצוה ממי שהחזיק בה אבל אם בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בה אעפ"י שקצת מהאנשים שהיו מתפללים בבית המחזיק הראשון מתפללים בבית המחזיק הב' אינו יכול' לעכב על ידו הראנ"ח ח"ב סי' ע' ע"כ וכ"כ הרב הנז' בסי' שס"ו הגה"ט יע"ש. ושם באותה תשובה של הרב מהראנ"ח כתב וז"ל ונראה בענין זה של בה"כ מי שהחזיק בה זכות הוא לו אם מצד הכבוד אם מצד המצוה ואין מעבירין אותו ממי שזכה בה וכו' אמנם נ"ל שבל מה שאמרנו שאין להוציא מחזקת הראשון אינו אלא אם אמרנו נבא להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שהחזיק בו אל איש אחר כההיא שיפורא וכו' אבל אם לוי זה קובע בית תפלה בביתו ובית שמעון עודנו עומד על תלו בית תפלה יקרא ע"כ: ומ"מ נראה לומר דהיינו דוקא במקומות שכל הנאות הבה"ך הם להקדש אמטו להכי סברי רבנן דכיון שהב"ך הראשונים עומדים על תלם ובאים אחרים להוסיף עליהם שרוצים גם הם לזכות בכבוד ובמצוה ההיא לא מצו מעכבי אחר דאין כאן קיפוח פרנסה. אבל במקומותינו שהב"כ הם של ת"ח יחידים שהניחו להם אבותיהם בירושה וכל ההכנסות הם לזכותם שמתפרנסים מהם נרא' דהבא להוסיף ולחדש ביה"ך אחרת בעיר יש בזה משום הס"ג וקיפוח פרנסה לת"ח בעלי הב"ך שבודאי ילכו אנשים מבה"כ הישנים ויקבעו עצמם להתפלל בבה"כ החדש וממילא יתמעטו ההכנסות של הב"ך הראשו' וכן מוכח מדברי הרב מהרא"י בס' פסקים וכתבים הביא דבריו הרב מהראנ"ח בתשו' הנ"ל וז"ל נראה דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד איש לאומנות חבירו להשיג גבולו היינו דוקא בכל מידי דאית ביה קיפוח פרנסתו ומיעוט ריוחו וחוסר מחייתו אבל כהאי גונא דחד עביד שררותא דמתא ואידך בא למעבד נמי שררותא דמתא כוותיה ואין בזה חסרון כיס מאן נימא לן דאסרו בכי האי גוונא דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי פ' חזקת דאית ליה ביה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנ דשאני התם דרגילים לקנות חזקה כהאי גונא מן הצבור וליהניח צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם החזקה אבל כתר תורה ושררותא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה וכו' ע"כ. הרי מבואר דדוקא במצוה שאין בה קיפוח פרנסה לא' כ"א שררה וכבוד הוא דאמרינן דיכול אחר להחזיק בה ג"כ אבל בדבר שיש בה קיפוח פרנסה לראשון אין אחר יכול לבא בגבולו ולקפח פרנסתו : שוב מצינו בפס"ד אחד שסידר הרב מהר"ר יעבץ ז"ל ע"ע מצות המילה שהיו מוחזקים בה משפחה אחד במחז"ק והביא שם דברי הפוסקי' במי שהיה מוחזק במצוה ובשררה וכו' ודברי הרב כנה"ג הנז' וכתב שם וז"ל מכל אלין משמע דאע"ג דקי"ל דאין מורידין אפ"ה מוסיפין אחר עמו דלא מיקרי הורדה אלא כשיסלקוהו לחלוטין ויכניסו אחר במקומו דאז איכא חשדא שיאמרו ששמץ דבר של פגם נשמע בו. אבל כשהוא עומד במצותו ונוספים אחרים עמו ליכא חשדא ולא פגמא אדרבא ברב עם הדרת מלך מה"מ הקב"ה מיהו לאו מלתא דפסיקא הוא דאיכא שררה דאין מורידין ואין מוסיפין כגון מלך וכו' וכן בכה"ג וכו' אבל שאר שררה או מצוה כגון חכם או ש"ץ או גבאי או גזבר וכדומה דאפשר בתוספת בזה הוא דאמרנו דאין מורידין אבל מוסיפין שכל ישראל חפצים לעשות מצות וגם כאלו דשייך בהו תוספת לאו מילתא דפסיקא היא ג"כ דדוקא אם הראשון משמש חנם אין כסף רשאין להוסיף אחר דליכא היזקא לקמא אבל אם שכיר הוא בא בשכרו כגון ש"ץ או שו"ב דאית ליה הנאה מיניה ומתפרנס ממנה אין רשאין להוסיף אחר להשיג גבולו של א' ולקפח את פרנסתו: והנה הא דהביא הרב כנה"ג בשם מהראנ"ח במי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ג"כ ביתו בית תפלה ליכא דררא דממונא דממ"נ אם שניהם ניתנים בתיהם לק"ק להתפלל בהם חנם הרי הב' אינו מחסר ממון לראשון יותר ממה שהיה מתחסר תחילה ואם שניהם משכירים בתיהם לק"ק ג"כ הרי הנשארים בבית הראשון פורעים שכרן וליכא פסידא וכן ההיא דקוברי מתים שהביא משם