ליקוטי חבר בן חיים ד צז

והודאתו כא' דבעי' הודאתו קודם להקדישו אלא שיש להק' ע"ז האמר רבא בהדי' בנדרי' פ' אין בין המודר וגבי ככר של הפקר והקדישה דאמר' הקדישו וקניינו באי' כא' עיי' בר"ן נדרים שם וצ"ל דהכא לא הוה באי' כא' ממש דהרי הודאתו באה לאחר מיכן כששתק וק' באמת למה יהא כקרא באי' כא' ומכ"ש לשיטת התוס' דפשיטא להו דזה מקרי באי' כא' וצ"ל משום דעכ"פ לא הוה מחוסר מעשה כ"א בשתיקה לחוד סגי: אלא דאכתי יל"ד למה לא רצו התוס' לפ' כרש"י והרש"א גבי מסותא רמז דתוספ' פירשו מסותא לפי פי' דהכא ואמנם למה לא פי' כאן כרש"י ולזה כ' דאדרבא משום דבמסותא מ' להו דלא כרש"י והוצרכו לפ' פי' אחר ולכך גם כאן פי' לפי שיטתם וזה דאי כרש"י דמסותא דמיירי כולא סוגי' בשתק א"כ מאי קאמר רב חנני' תניא דמסייעא לך ש וכו' עד נמצא זה פוטר בממונו של כהן ואס"ד כרש"י דבעי' שתק ישראל ומהי"ת נימא דישתוק דרקרי ממון כהן א"וו מיירי לקמן אפי' בלא שתיקה ולרש"י צ"ל דאי אמרת דהוה מעשר א"כ מאי איכפת לי' לבתר דהוה מעשר אי תפס לי' כהן וממילא ישתוק והוה למפרע פוטר בממונו של כהן ואמנם מד' תוס' גבי מסותא שם והשתא אייתי וכו' למדתי דק' להו מידי אחרינא אד' רש"י דמעיקרא מאי ס"ד דרב המנונא דמשו"ה אסור בגיזה ועבודה משום תקפה כהן אין מוציאין התינח אי לא בעי' שתק משא"כ אי בעי' והישראל וודאי לא ישתוק ולכה"פ הוה ס"ס מאן יימר דיוכל הכהן לתפוס וא"נ תפס מאן יימר דשתק ישראל ולמה יהא אסור בגיזה א"וו משתק לא מיירי מידי ומ"מ בקו זו מיושב קו' למעלה דלרב המנונא שפיר קאמר רב חנינא כי היכי דלדידי' בגיזה ועבודה אסור ולא חשבי' זה לספק שמא לא ישתוק ישראל א"כ ה"נ ליהוי מה"ט ממונו של כהן: ומ"מ סברת התוס' מוק' מאוד למה נימא דאם הקדישה קודם שתקפה עדיף מכל דאלים גבר בשלמא אחר שתקפה שפיר קדשה משום דההיא שעתא ביתו הוה וחל הקדש עלה ושוב לא פקעא משא"כ אם לא תקפה וכ' דהרא"ש כ' בריש מכילתין דטעמא דאלים גבר הוה אומדניא מדמסר נפשי' עלי' ש"מ דילי' היא וה"נ כלל גדול בידינו אין אדם חוטא ולא לו ומאחר שהש"י שונא גזל בהקדש אם אינו שלו מאי אהכי לי' דאקדשי' והכה א"כ הקדישה הוה אומדנא טובה כמו כל דאלים גבר ונוכל לומר דגם בהקדישה לאחר שתקפה דלא מהני שוב אלים גבר ג"כ ה"ט דהאי אומדנא עדיף או טעמא כמ"ש דההיא שעתא ביתו הוא ודווקא לאחר שתקפה והיינו ספיקא דש"ס: ולכאורה יש להביא ראי' לשיטת תוס' מדאמרי' לקמן מאי הוי עלה דמסותא מ' דווקא מסותא הוא דאיפשט אבל בעיין דתקפה לא אפשיטא כלל דמ"מ איכא למימר דגם בהקדש בעי' צווח משא"כ לרש"י דכולא חדא מלתא היא למה קאמר הש"ס מאי הוה עלה דמסותא דווקא ואפשר משום דאי נימא דכה"ג הוה בשעת הקדש גזל ביד אחרי' לא מצי להקדיש ומסותא דהוה מקרקעי הוא דאיכא למידק מדר"י להכי נקט הש"ס מסותא דווקא: ומ"מ מבואר מד' תוס' דרב המנונא לא מל' מוציא קדייק כ"א מאסורין בגיזה ועבודה והביאם לזה לפי הנ' מדברי' דק' להו כיון דעיקר חידושא דרבה דקדושה הבאה מאליה שאני לא הו"ל למימר כלל תקפה כהן מוציאין א"וו דעיקר דיוקא דרב המנונא הוה מדאסורה בגיזה ועבודה א"כ ש"מ דת"כ אין מוציאין וש"מ ממילא דהקדישה אלים ותקפה וע"ז הוכרח רבה לומר כל היסוד אינו דטעמא דאסור בגיזה לא משום תו"כ אין מוציאין כ"א לעולם מוציאין אלא משום דקדושה הבאה מאליו שאני: והנה לרש"י לכאורה באמת זה דקדוק עצום ל"ל לרבה למימר הכי וצ"ל משום דבאמת פשיטא לי' לרבה דתו"כ מוציאין מידו להכי החזיר גם זה בדבריו ולפי"ז ל"ש לרש"י למימר דרבה דחוי בעלמא קאמר כמו שכ' הרשב"א לד' הרמב"ם דא"כ הלא לא איצטריך לי' כלל: אלא דבאמת צריך ביאור האיך לא עלה ע"ד רב המנונא לחלק בין קדושה הבאה מאיליו דשייך ס' אי' לחומרא כמ"ש רש"י לקדושת פה דמסותא וכ' דק' לי' לרב המנונא לאיזו ענין איצטריך ברייתא לאשמועי' דאסורין בגיזה ועבודה אטו אנן לא ידעי' דס' אי' דאורייתא לחומרא אלא וודאי ה"ק אסורין בגיזה ועבודה באי' לאו כוודאי בכור ולא מס' וא"כ ע"כ ה"ט משום דקדושה אלים מתקפה ומעתה מיושבים ד' רש"י דרבה ה"ק לי' לא כדעתך דהיינו דאשמעי' תנא דברייתא כ"א לעולם אסורין מס' דווקא ולא במלקות וכו' א"כ פשיטא לא היא סד"א כיון דת"כ מוציאין מידו אפי' ס' לא הוה קמ"ל דמ"מ אסורין מס' ומטעמא דהוה קדושה הבאה מאליו: והנה לד' רש"י דיוקא דרב המנונא מל' המוציא דקתני סתמא דמ' בין כהן בין בע"הב וכ' הרשב"א דזה ד' הרמב"ם למסקנא וק' באמת לרבה ונ' כיון דקיי"ל אין נותנין מתנות כ"א לכהן חבר ואמרי' האי בן לוי דחטף מתנתא פריצותא א"כ לא שכיח כלל שיהא כהן תוקף מתנות אפי' וודאי וכ"ש ספיקא וסתם מוציא היינו כהן ולא בעה"ב כדמשני הש"ס ג"כ פ' המדיר ע"ש עד"ז: ובענין קו' תוס' והלא הבעלי' יתנו לכהן אחר לולי דברי' הייתי אומר דבאמת לאו דווקא אין מוציאין מידו כ"א הוא זוכה בשביל מי שיצוו הבעלים ליתן: ואמנם על תי' דמיירי במכירי כהונה הגי' הש"ך בקו' ת"כ דמ"מ הרי יכולין לחזור בהן ע"ש וכ' דכוונת תוס' דמיירי במכירי כהונה שעשו הבעלי' הלואה עמו דלא מצו למיהדר בהו דא"כ יפסידו הלואתם ע' פ' הנזקין: והנה הרשב"א יישב ד' הרמב"ם דיש לחלק בין פטר חמור דל"ש קדושת רחם לבכור דמיד שנולד הכהן מוחזק כמו הבעלים והנה באמת פטר חמור לא כ' הרמב"ם אם תפס לא מפקי' מיני' ואמנם ק' הרי גם בה' סלעים דבכור אדם מיירי מתני' דלעיל והתם אמאי נימא אי תפס לא מפקי' מיני' ואפשר דכיון דקיי"ל מלוה הכ' בתורה ככ' בשטר דמי א"כ כל נכסיו משועבדין לה' סלעים הללו ומהיכא דתפס הכהן מדידי' תפס ול"ד לפדיון פטר חמור דאינו מחויב לפדותו כמו שכ' הרשב"א: ואמנם עדן ק' ממתנות כהונה וזה יישב הרשב"א במשמרת הבית הביאו הש"ך סי' ס"א: