ליקוטי חבר בן חיים ד צו

ס"ד דהאיבעיא אי בספיקא מהכי תפיסה א"כ אמאי נקט ר"ז בפנינו דווקא דמה לי תפס בפני ב"ד או לא ומיושב בזה קו' הנ"י על הרמב"ם דפסק תו"כ אין מוציאין מידו א"כ מאי קאמר הש"ס אי דצוח מאי הו"ל למעבד והק' הנ"י דלמא הא גופא מיבעיא לי' לר"ז אי במלתא דספיקא תפיסה מהני ובאמת קו' זו אלימתא גם על הרא"ש דהרי בטוען התופס ברי ס"ל להרא"ש דמהני תפיסה והכא הרי טוען ברי ולמ"ש א"ש דאי הא הוה בעיא דכ"ז למה נקט בפנינו: ואמנם נ' דגם רש"י מה"ט קאמר כאן דסוגי' מיירי קודם שנשבעו דלכאורה היינו יכולין לתרץ קו' הנ"י הנ"ל דסוגיי' מיירי אחר שבועה ואחר שבועה שוב לא הוה ספיקא דממונא וממילא לא מהכי תפיסה לזה הוכרח רש"י לפ' דלא היא כ"א דסוגיין מיירי קודם שבועה ודייק לי' לרש"י הכא מדמסקי' דברייתא מיירי בא"ל זילו פלוגו ולא מהימן אידך במיגו כמ"ש תוס' משום דהוה מיגו במקום אנן סהדי ואס"ד דמיירי לאחר שבועה הרי אפכא הוה ג"כ אנן סהדי דההוא שעתא כשבע בב"ד ויצא לחוץ ויודה לו שנשבע לשקר וליכא למימר דעביד תשובה דהרי מיד שוב אמר בב"ד דלא הודה לו אלא ש"מ דבלא שבועה מיירי סוגיין וכ"ת בלא שבועה היאיך שייך זילי פליגו י"ל לשיטת הרמב"ם בשני' אדוקי' בשוה אין כאן שבועה כלל ולשטת תוס' מיירי שנתרצו שני' בכך: רש"י הראי' בעדים כ"כ דלא תימא דאפי' עדים לא מהני אי שתיקה כהודאה וכמ"ש הטור בשם הרא"ש והנה מכאן הק' הטו"ז על הרא"ש והק' עוד למה לא יכריעו העדים ספיקא דידן וכ' דמשום קו' שניי' זו חלק הב"ח בין שתק מתחלה ועד סוף דל"ש הכרעת עדים הלכך לא מהני עדים ובין שתק ולבסוף צווח דמהני הכרעת עדים ואמנם קו' הראשונה של הטו"ז במקומה עומדת ונ' ד' הרא"ש דלפום ס"ד דהשתא באמת צ"ל דגם תכא דברייתא מס' לי' אי שתיקה כה"ג כהודאה או לא ושפיר מהני הכרעת עדים אבל להש"ס ברי האי מלתא דתנא וודאי לא מס' לי' כלל אלא דאנן לא ידעי' דינא היכא אי הוה שתיקה או לא ואי הוה לא מהני עדים ומעתה כי היכא דמשום דמס' לן דינא היכא אמרי' אי תפס לא מפקי' מכי' בלא עדים ד"ה אפי' מייתי העדים הוה ס' דדינא ולא מפקי' מני', ועפ"י דברינו יובנו ד' הרמב"ן שק' לכאורה לדבריו דס"ל שלא בפני ב"ד וודאי שתיקה כה"ג כהודאה א"כ א"נ דברייתא מיירי בשתק ולבסוף צווח מ"מ אכתי דלמא שלא בפני ב"ד דווקא ובפני ב"ד עדן מנ"ל א"וו ס"ל להרמב"ן כמ"ש הב"ח דאי שתיקה לגמרי כהודאה אפי' ראי' לא מהכי ודווקא בפני ב"ד דאיכא למימר מס' לי' לתנא אי כהודאה או לא הוא דמהני ראי' לא זולת: ועפ"י מ"ש יש להסביר ג"כ מה דחק לתו' ורא"ש למימר דאגר לי' בלא סהדי הוה מגו במקום עדים נימא כמ"ש הנ"י דלא הוה כ"א מגו במקום חזקה אא"כ ק' נפשוט מהכא דלא אמרי' מגו במקום חזקה וצ"ל שוב דתנא ג"כ בהא מס' לי' א"כ מאי אולמא דתרצן ממק': ואמנם הנ"י הביאו לכך דאס"ד דהוה מגו במקום עדים א"כ גם ראי' למה מהני א"וו דלא הוה כ"א חזקה בעלמא ולתוס' ורא"ש צ"ל דבאמת האי ראי' היינו שיביא עדים שאגר לו בפני' אמנם א"כ צ"ל דאם אומר סתם השכרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י לא מהני דלא כנ"י והנ"י שפיר לטעמי' כ' והסברא כ' דהוה מלתא דלא שכיחא דמ' שמיד באו לב"ד ומיד הלכו העדים למדה"י והו"ל טענא גריעא: ומ"מ מובני' לכאורה ד' הרמב"ם דס"ל דאף תקפה לא מהימן דאל"כ להימן במגו וכ"ת דהוה מגו במקום עדים גם ראי' למה מהני וכ"ת דהוה מגו במקום חזקה א"כ ליפשוט מכאן וכמ"ש אלא וודאי אין כאן מגו דאף תקפה לא מהימן: אלא דעדן יש לי לדקדק ע"ד הרמב"ם למה עכ"פ שביק גוונא דנקיט הש"ס ונקיט לי' גוונא אחרת לגמרי ותקפה או מכרי' ולזה נ' דגם הרמב"ם מפ' דהש"ס משום הכי נקט כה"ג כי היכי דלא ליהמן במגו דתקפה ובאמת לפום האי שינוי' דש"ס בתקפה נאמן וה"ט דהנה ההוא אמר תקפה וההוא אמר אודויי לי אנן אמרי' דתרווי' אתנהו האי תקפה והאי שתק דסמיך שילך לצווח בב"ד ולא מחלקי' כלל בין בב"ד לשלא בב"ד וא"כ הו"ל שתק ולבסוף צווח וכיון דהשתא ס"ל לפום האי תי' דשתק ולבסוף צווח מפקי' מכי' א"כ תקפה מהני ושפיר אצטריך הש"ס כה"ג דווקא דליכא מגו אמנם למסקנא קיי"ל דשתק ולבסוף צווח לא מפקי מני' וכמו שהביא הרמב"ם קודם לדין זה א"כ גם תקפה לא מהני וכמ"ש דהוה שתק ולבסוף צווח ושפיר לא אצטריך הרמב"ם כלל לגוונא דנקט הש"ס: ובענין ד' הנ"י המוקשי' שהק' בחי' אנ"ש אפשר ד' הנ"י דאפי' תפס אידך שוב לא מהני וע"ז כ' מ"ש רש"י ד"ה ואת"ל וכו' ויחלוקו כ' דק' לי' פשיטא מאי קמ"ל כיון דמוציאין מידו פשיטא דלא מצי להקדישה וע"ז כ' רש"י דהש"ס הק' דבאמת א"כ מפקי' מני' מ"מ יחלוקו א"כ ס"ד דפלגא מיהא הוה הקדש קמ"ל הש"ס דלא הוה הקדש כלל והטעם דכיון דלרש"י מיירי סוגיין קודם שנשבעו וא"כ עדן הו"ל גזל ביד אחרי' אפי' החצי שלו דעדן לא זכה בה כלל: כ' עוד רש"י הקדישה בלא תקפה ויל"ד בזה מאי דוחקי' לפ' כן הרי גם בהקדישה לאחר שתקפה לא הוה הקדש לפי מאי דס"ל השתא וכ' דד' רש"י אדרבא בהקדישה בלא תקפה הוה רבותא טפי דסד"א דטפי שייך בהקדישה אדויי אודי לי' בתקפה דבתקפה צריך לאודיי לי' דשקר טען מעיקרא וזה לא שייך משא"כ בהקדישה מצי' למימר דאודי לי' דניחא לי' שיהא הקדש וקמ"ל הש"ס דאף אודיי כהאי לא אמרי' וז"ש רש"י דלא אלים הקדישה מתקפה אלא דזה אינו אטו בשתיקה לחוד יכול אדם להקדיש את שלו ולזנ נ' ע"ד אחר דבשלמא בתקפה י"ל דהא דשתיק מעיקרא דסבר בין כך וכך שוב אחטפנה ממנו וכיון דחזי דלא מצי לחטפה צווח משא"כ בהקדישה דלא שייך זה ומדשתיק מעיקרא ש"מ אודויי אודי לי' קמ"ל דלא אלים הקדישה מתקפה וכ"ז אי מיירי בלא תקפה ושפיר כ': רש"י ד"ה הא לא תקפה ואינו יכול להקדשה מבואר מדבריו דס"ל דאיבעי' הש"ס הוה אי יכול להקדישה אי לא והיינו אי נימא דהקדישו וקניינו ע"י הודאת חבירו באים כא' אף דעד השתא הוה גזל ביד אחרי' השתא הוה פקדון ביד אחרי' וכמ"ש תוס' או נימא דלא מהני הקדישו