ליקוטי חבר בן חיים ד צג

כחזקי' ואנן קיי"ל כר"י דהיזק שאי"נ לא שמי' היזק ומוטב לשנויי בישראל מומר כי היכי דלוקמי לר"נ ור"ע ור"י כהל': והנה למ"ש ד' תוס' בשמעתין דגרמי דינא הוה וכד' ר"י בב"ב כ"ב ע"ב שם וכ"ה ברא"ש ב"ב שם ובסוגי' כאן בב"ק ואמנם תוס' ב"ב שם הקשו קו' עצומה מטיהר את הטמא דחייב הדיין לכ"מ אפי' לא כו"נ ביד וי"ל דמיירי שבא השואל לאחר שנתערב כבר אלא שעדן הי' ניכר ועי"ז שטיהר החכם הניחו בתערובות וא"כ החכם לבדו הוא הגורם וההיזק נעשה מיד וברי היזיקא: ויע"ל דטיהר את הטמא דאין כאן לא אי' ולא היתר ומעיקרא השאלה לא הי' כ"א אם רשאי לערב טהרות אלו בין שאר טהרות ולכשטיהר החכם ממילא הו"ל כאלו גרם להתערב והיה מיושב בזה דנקט תנא טומאה וטהרה ולא אי' והיתר משום טיהר את הטמא דהשאלה לענין תערובות נקט לה אבל בהתיר את האסור פטור החכם לר"מ אם עירבו בעה"ב וכ"ת א"כ למסקנא דמיירי בנו"נ ביד לנה נקט טיהר את הטמא י"ל להורות דמיירי בתערובות דאי בלא תערובות מאי עביד ליה בהתיר את האסור וע"כ בתערובות מיירי וזה שכיח בטהרות וטומאות ולא באי' והיתר: ומ"מ לד' ריצב"א גרמי משום קנסא ולר"מ הוא דקנסי' בשוגג אטו מזיד ולדידן דפליגי אר"מ באמת בשוגג לא קנסי' בגרמי וי"ל דרבה דקאמר שורף שט"ח של חבירו פטור ולא נקט מוחל ה"ט דמוחל מזיד הוא ובמזיד מודה רבה דקנסי' ליה אבל שורף מיירי דסבר ניירא בעלמא קלאי מני' ושוגג הוה ולהכי פטרו' רבה וא"ש דמשני הש"ס דמיירי במאמינו ולמה לא קאמר דמודה לו כמה היה כ' בשטרא אא"כ מזיד הוה ואי רבה במזיד מיירי לנקוט מוחל: ולפי"ז אמימר דקאמר למאן דדאין מגבי שטרא מעליא ר"ל דמי כל השטר דאי כד' תוס' ב"ב קכ"ו דר"ל לאפוקי דמי נייר מאי אשמעי' אמימר כיון דבמזיד מיירי פשיטא בשלמא אי אפי' בשוגג מיירי א"ש בשורף לפחות ואגב קאמר גם במוחל אבל לד' ריצב"א דע"כ במזיד דוקא קאמר ע"כ לא אשמעי' כ"א דדמי כל השטר צריך לשלם ומעתה גם ד' תוס' ב"ב קכ"ו ושם לא אזלי' בשטת הריצב"א: ב"ק קט"ז תוס' ד"ה לא צריכא דבריו מטין דאפילו ללי"ב מוכח ג"כ דמסור חייב ולולי דברי' הייתי אומר דללי"ב אין כאן הוכחה דהא דחייב במתני' משום דהוא גזלה ואי לא אחוי הוה יכול לומר הרי שלך לפניך אבל מאחר דהוא בעצמו אחוי לא מצי למימר הכי אבל מסור בעלמא עדן לא ידעינן ובזה מיושב דהני אמוראי לקמן לא הוי פשטי ממתני' משום דס"ל כלי"ב וכן הא דלא מייתי הש"ס לעיל ממתני' ה"ט גופא וכן הא דלא מק' הש"ס ארבה גבי שורף שט"ח ממתני' דרבה כלי"ב ס"ל: רש"י ד"ה אי דינא אי קנסא ד' רש"י עמוקי' מאוד דמתחלה פי' רש"י דר"ל דינא ליגמר מכי' וא"כ קנסא היינו דלא גמרי' מיני' וכדטפ' הש"ס ובתר הכי כ' רש"י קנסא משום דהיה רגיל למסור דמ' הוראת שעה היתה וא"כ מ"פ הש"ס ומנא תימרא דוודאי מהוראת שעה לא גמרי' וכ' דרש"י ק' לי' דר"נ השיב מתני' היא ואכתי לא ידעי' אי במתני' גופה דינא או קנסא א"א דר"ל קנסא הוראת שעה וא"ל מתני' הוא ואין כאן הוראת שעה ואמנם אכתי למה קאמר דינא או קנסא הו"ל למימר הוראת שעה או לא א"וו דחדא מגו תרתי בא לדעת אם אינו הוראת שעה אם הוא דינא דווקא וע"ז קאמר הש"ס דמוכח מדברי' דאי לאו דינא כ"א קנסא אפילו אינו הוראת שעה לא גמרי מכה וע"ז פריך ומנא תימרא: ע"ב שם ובעי למפשט כ' רש"י ד"ה וישלם מביתו דאדיבורא בעלמא חייב כ' כוונת רש"י דמדאמרי ליה לר' אבא זיל לגבי דר"ש בר אליקים דדאין דינא דגרמי עו' דאנהו לא הוו בעי למחייבי' מדינא דגרמי ואלא משום מאי ולזה כ' רש"י דהנה ר"מ דמחייב בדינא דגרמי מחייב אפי' בשב וא"ת כמו במחיצת הכרם שנתייאש ולא גדרה והתם פליגי רבנן עלי' וקיי"ל כרבנן אבל היכא דע"י דיבורו גרם היזיקא כמו במסור י"ל מודו רבנן ובעי לסייע מדן את הדין וכ' רש"י דאדבורא בעלמא חייב ודחי להו ר' אלעאי דהתם בנו"נ ביד ושדרוה לגבי ר"ש בן אליקים ופשיט להו דוודאי גם רב מחייב במסור ממתני' ודמוקי התם בנו"כ ביד דס"ל כרב חסדא דאי לא כו"כ ביד לא אמרי' מה שעשה עשוי: ב"ק צ"ח השורף וכו' מ"ט ניירא קלאי מינך יצ"ס דרבה ר"ל דאפי' למ"ד מזיק שעבודו של חבירו חייב היינו שהזיק שעבודו ממש אבל כאן הרי הלוה נשאר חייב למלוה כבראשונה אלא שאין הנייר בידו ול"ד למזיק שעבודו של חבירו וא"ש בזה דנקט רבה שורף ולא נקט מוחל דבמוחל הוה מזיק שעבודו של חבירו ומודה דחייב: תהא בונאוויבו יל"ד למה לא קאמר דמודה השורף שהיה כ' בו כך וכך ואין לומר דא"ה הו"ל מזיק במתכוין ואי גם כה"ג ס"ל לרבה פטור למה לא נקט מוחל הרי כ' בזה דלא נקט מוחל משום דמוחל הוה מזיק שעבודו של חבירו ומודה רבה משא"כ בשורף וכמ"ש ונ' דכ' לעיל דהא דלא מק' הש"ס עלי' דרבה ממתני' דהגוזל בתרא דאם מחמת הגזלן חייב היינו דרבה מפ' לה כלישנא בתרא ומוקי לה בגזלן ממש וא"כ אין כאן ראיה לדינא דגרמי והכה רבה קאמר לעיל בזורק מטבע דאדי אדיוהו פטור אבל משקל שקלי' הו"ל גזלן וחייב בהשבה ומעתה גם שורף דפוטר רבה היינו דלא שקלא בידא כ"א במקום שהי' מונח שכפו במקומו ומעתה אם אתה מוקי לה במודה שהיה כ' בה כך וכך ע"כ שקלי' בידא ומודה רבה ולהכי מוקי לה במאמינו שלא היה יודע מה כ' בשטר כי לא שקלי' בידי' כלל: ועדן הו"מ למוקמי לה דמזי' ידע מה דכ' בשטרא אלא שאין הזמן ידוע להם ויכתבו מהיום שנשרף ואם הלוה מוכר קרקעותיו בנתים שפיר יפסיד המלוה אלא מאחר דהמנהג לכתוב הזמן בראש השטר לא שכיח שידעו מ"ש בשטר ולא ידעו הזמן: ועדן היה יוכל לתרץ שע"א מעיד כמה כ' בשטר אא"כ יתחייב הלוה שבועה על פיו וממ"נ ישבע הלוה גם השורף יאמר אכי מאמין ללוה ואם לא ישבע ישלם והשורף פטור אם לא שאין ללוה ככסי' בני חורין או שאינו לפנינו ומתרץ שפיר טפי במאמינו: גמ' ע"כ לא קאמר ר"ש והקשו תוס' לעיל פ' מרובה ל"ל להש"ס שם למימר אדר"מ דסבר לה כר"ש כיון דר"מ אי' לי' דינא דגרמי כ"ש דאי' לי' כר"ש וכ' לתרץ לפמ"ש תוס'