ליקוטי חבר בן חיים ד לב

הגדולי' לא יניחו לקטני' לחטוא וז"ש אח"כ לזקני מדין עתה ילחכו הקהל כלומר והגדולי' אין אנו מתייראין רק מפני הפחותי' המכוני' בשם קהל והנה בלק זה הבין כי מהות ענין בלעם היא כך אחרי כי הוא שתם העין וכל הפסול יודע לפסול הוא מבקר אחרי מומי כל עם ועם ואיש ואיש ועי"ז הוא מעורר דין על כל א' וא' והנה הקללה מעצמה שמקלל אין בה ממש כ"א ע"י קללתו יעורר מדכי' למעלה אמכם א"כ לענין הקללה יוכל כן כי ה' ית' מצד עצמו ארך אפים ואמנם אמרה תורה מנחת זכרון מזכרת עון כי ע"י תביעת הבעל פוקד הש"י עון האשה אבל ברכתו אין בו ממש ומעתה יתבאר הכ' וישלח אל בלעם שלח לו ארה לי את העם כלומר הפחותים שבהם כי מהם לבד יש לי לדאוג ואמר אל יהא תימא בעיניך למה אבקש שתאור את העם ולא אבקש שתברך אותי לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך צריך להיות מבורך בלא זה ואם אינו מבורך אין ביכלתך להביא עליו ברכה אבל את אשר תאור זה יואר וע"ד שבארנו והנה באמת בלעם זה הי' נצב על ראש הפסגה ונתן עיניו בישראל כמבואר בדבריו והי' סבור לגלות קלון הפחותי' שבהם ולעורר דין עלי' אבל לא ידע כי עם ב"י נאמר עליהם שעריך כעדר העזים קלים שבנו יש בהם מדות ישרות כבני יעקב וכפלח הרמון רקתיך ריקני' שבנו מלאי' מצות כרמון וכל יותר שרצה להביט בהם קלון פתח ה' ית' עיניו ונשתומם על המעלות היקרות לפחותי' שבנו וז"ש הכ' ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם שרצה לספר בגנותן של ישראל אדרבא הוכרח לספר בשבחן והיינו דאמר ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי עי"ז שסיפר בשבחן הביא ברכה עלי' ואמר הטעם כי אהבך ה' אלקיך ועל כל פשעים תכסה אהבה והנה בלעם הסביר ד' בלק ששלח לו ארה לי את העם כי ר"ל בשם עם ההמוניי' המכוני' בשם יעקב ואמנם כוונתו כי אם יהי' ביעקב פרצה גם על ישראל יחר אף ה' וז"ש לכה ארה לי יעקב ועי"כ ולכה זועמה ישראל והשיב לו על שאלתו אתה סובר כי פחותי עם ב"י המה כפחותי שאר אומות אשר המה קללת אלקי' בארץ לא כן הדבר גם ההאוניי' שבהם קראם הש"י יעקב חבל נחלתו גם אלו המה כדאי שיאהב הש"י אותם וכ"ז אשר ההמוניי' בדרך זה ומי גרם להם זה גודל קדושת הצדיקי' אשר עלי' כאמר ישראל אשר בך אתפאר והיאיך יזעום הש"י עלי' ונתבארו ד' המ' כי במלות יעקב וישראל כבר ביאר לו בלעם כי מן הנמנע ליעשות בקשתו וביאר אח"כ דבריו ואמר מה אקוב היאיך אקוב ליעקב שהוא לא קבה אל איננו בכלל קללת אלקי' כ"א עדן יתקדש ש"ש על ידו וממילא מה אזעום את ישראל אם המה בדרך אשר לא זעם ה' שאינם מעוררי' שום זעם למעלה וע"ז אמר אם גם יגעתי בכל כחי מראש צורים ומגבעות לראותו לשורו בכל זאת מצאתי הן עם ההתוכיי' שבהם ג"כ לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כלומר אפי' החשובי' שבגוים אינם בערך ההמוניי' שבישראל ואמר מי מנה ר"ל בזה שני' דברי' יקרי' כי מנין ומספר לא שייך כ"א על דברי' שוים ואמנם בכל עם החכמי' אינם עולים במספר שאר כי אם כל א' לפי ערכו אבל בישראל אפי' הפחותי' שבפחותים הנקראי' עפר יעקב א"א למנותן כי כל א' וא' יש בו מעלות ומדות מה שאין בחבירו וא"כ בעפר יעקב מה יעלה על האומה בכללה וכנה אותת בשם רובע ישראל ע"ש הארבע מינים שמכונים בהם האומה ישראלי' אתרוג לולב הדס וערבה כמבואר כ"ז במ' רבה פ' אמור וביוצר לסוכות הש"י יהפוך לבו בכל עת קללת שונאי ציון לברכה ויברך את עמו בשלום, אמן כיה"ר: הערה עוד לפ' בלק בפעם הראשון נאמר ויעל בלק ובלעם פר ובשניי' נאמר ויעל פר ואיל ובשלישי נאמר ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל כ' הענין כי בתחלה שיתף בלק עמו בהקרבתו וכשראה שלא הועיל סבר שמא פיגל בלק במחשבתו והעלה לבדו וכשראה שלא הועיל תלה הדבר בעצמו וצוה לבלק שיעל לבדו: ליקוטי' והערות לפ' פנחס ממרן הגאון זצוק"ל את בריתי שלם ולא כשהוא חסר בעל מום נ' דבמג"א סי' נ"ז הביא דעות אם בעל מום חסר אבר ראוי להיות ש"צ נ' הטעם דכל ענין שא' מישראל מוציא רבים משום שכל ישראל נפש אחת כמ' ישעי' זקן ונשוא פנים הוא הראש וא"כ כ"א מישראל לפי מה שהוא הוא אבר אחד מישראל והגוף צריך לו וא"כ ע"כ המוציא הרבים לא יכשר בגוף חסר אבר והנה פנחס זה בזכותו אשר קנא לאלקיו הגין על כל ישראל והראה בזה כי כל ישראל גוף א' והראש מגין על כלם וגלל כן גילה לו הש"י כי כהן חסר אבר אינו ראוי לכהונה ע"ד שכ' וזה הסמיכות לכאן: עוד סכסן ממרן זצוק"ל פנחס בן אלעזר כ' רש"י בדין הוא שיטול שכרו וכ' עוד לפי שהיו השבטי' מבזין הענין ארז"ל פ"ק דגיטין ע"פ קינה ודמונה וערעדה כל שיש לו קנאה על חבירו ושותק שוכן עדי עד עושה לו דין והכוונה ע"ד שד' רז"ל תולה ארץ על בלימה על הבולם עצמו בשעת מריבה נמצא כי ע"י שתיקתו של זה מתקיים העולם והש"י שוכן עדי עד בעולמו ולזה עושה לו דין והנה פנחס זה הציל בקנאתו לכל ישראל והיו מבזין אותו והיה ראוי' שהש"י יעשה לו דין אמנם צדיק שכמותו עבר על מדותיו ומחל להם וע"ז היה בדין שיטול שכרו על שהיו מבזין אותו ומחל להם וזה שאמר הכ' בתחלה השיב חמתי בקנאו את קנאתי ואח"כ על ידו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי על שבזו אותו ואמר ע"ז לכן אמור כי מה שלא גלה הש"י שכר המצות משום שכן השכר הוא חסד מאתו ית' כדכ' מי הקדימני ואשלם אבל פנחס זה שהיה בדין שיטול שכרו פרסם הש"י שכרו: פי' אחר ע"ד רש"י הנ"ל ממרן זצוק"ל דהמפ' הקשו על מ"ש רז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והאיכא בל תלין ותי' מכן מאחר דכל מצוה ומצוה החיוב על האדם לשנותה כל ימי חייו א"כ ל"ש גמר מלאכתו כ"ז שהוא בחיים ואין כאן בל תלין אמנם הקנאה הזאת שאירע לפנחס היה מצוה שלא יארע כיוצא בה עוד ונגמרה לעולם מלאכת מצוה זאת וא"כ בדי הוא שיטול שכרו: ממרן זצוק"ל ד' רז"ל רמז לניסוך המים נאמר בשני ונסכיהם מ' יתירה ובששי ונסכיה י' יתירה ובז' כמשפטם מ' יתירה הרי מ'י'ם' ונ' דדהע"ה רמז לזה במ"ש שופך ב'ו"ז על נדיבים כי ענין ניסוך המים להציל ישראל מאו"ה שנקראו מים הזדונים ואמר וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות