ליקוטי חבר בן חיים ד כט

דרוש לפ' חקת תר"ם במ' בשעה שא"ל הקב"ה למשה לנפש לא יטמא בעמיו נתכרכמו פניו של משה אמר זה שנטמא במה תהא טהרתו כיון שהגיע לפ' פרה א"ל בזה תהא טהרתו: אמר הכ' טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה וגו' הענין א' מעמודי העולם הוא גמי"ח ועיקר גמי"ח הוא נכלל בכלל ואהבת לרעך כמוך שיהא שמחת חבירו שמחתו וצער חבירו צערו וההולך לבית המשתה מקיים גמי"ח וכן ההולך לבית אבל ואמר שהע"ה כי הבית אבל מובחר משום שמגמי"ח הזה יקח מוסר לעצמו כי הפח ומוקש אשר יפיל היצ"הר לאדם הוא שידמה לו העוה"ז לעולם עומד כמ' הכ' קרבם בתימו לעולם ובבית האבל החי יתן אל לבו אמנם בעזבו את בית האבל שוב ישכח אחריתו ולזה גזרה התורה על הטמא מת טומאת ז' כדי שיזכור לכה"פ ז' ימים מה שראה בבית האבל ואם ישים אל לבו צוותה תוה"ק לטהרו באפר פרה אדומה ויש לכוין הענין ע"ד שאמר הכ' כי כפרה סוררה סרר ישראל הכוונה כי הפרה מעצמה אין בה סוררות כ"א ע"י סבה כך ישראל מצ"ע קדושים הם אמנם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם והסוררות להם במקרה והמשיל הכ' הפרה סוררות לפרה אדומה תמימה מה שאין מצוי בפרה כלל וצוה לשורפה לחטא בה המכיר בעצמו שיש בו מדת פרה סוררה ואמר הכ' כי מן הראוי שיתחטא בו ביום השלישי הכוונה כי השבעים שנה של חיי האדם המה משולים לשבעה ימי' ומשנת עשרים עד שלשים הוא היום השלישי ואז ראוי להתחטא ואמנם אם לא התחטא אז גם ביום השביעי יועיל לו שתצא כשמתו בטהרה ואמנם כ"ז מול המון ב"י אבל הכהנים מורי התורה המה יעמדו על נפשם ויבינו מעצמם כי העולם הזה להבל דמה ולא יצטרכו מעולם לטומאת מת וגלל כן צוה עלי' הש"י לנפש לא יטמא ואם ח"ו הכהן יטמא למת לא תועיל לו לטהרתו כי טומאת מורי התורה הוא בכלל חטא הרבים ואין מספיקין בידו לעשות תשובה ולזה כששאל משה אם נטמא כהן במה תהא טהרתו לא השיבו הש"י אבל מול ב"י א"ל דבר אל ב"י ויקחו אליך: ליקוטים והערות לפ' בלק ממרן זצוק"ל הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ הענין מצרים נקרא ערות הארץ כי היו שטופי זמה כמ' הכ' כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וישראל שיצאו משם לא די שאינם עושים כמעשה מצרים אלא שהם מכסים את עין הארץ ואין בריה דומה להם בקדושה וע"ז השיב לו בלעם אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו אמר גם בישראל אלמלא הקב"ה עוזרם יצ"ה יכול להם אמנם הש"י הוא מורה להם ומבינם הדרך הטוב והישר והנה רא"ם ר"ת ר'בם א'לופם מ'יודעם וז"ש אל מוציאם ממצרים ולא שיצאו ממצרים ואל זה כתועפות ראם לו לישראל: עוד ממרן זצוק"ל גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו יל"פ כפל הגם כי כל מה שהיה בלעם מתאמץ לקלל את ישראל ביותר נתהפכו קללותיו לברכות וז"ש גם קוב לא תקבנו אם לא תקללם ממילא גם ברך לא תברכנו: כלביא שכן פי' מרן זצוק"ל עם מה שפי' הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ הפסוק ואשר חרב גאותך הענין כי באמת ישראל לא בחרב ולא בחנית נושעו כי אם בשם ה' כי אמילם ובכל זאת למען לא יאמרו האומות כי ע"י כישוף וכיו"ב ישראל נלחמין וזה יהיה להם לקלון לזאת צוה הש"י ללמד לבני יהודה קשת וז"ש מי כמוך עם נושע בה' וא"כ חרב זה למה אשר חרב גאותיך לגאות לך ע"ד שם [ושמעתי משל לפי' זה מהגאון ר' חיים דייטשמאן זצ"ל אב"ד בעיר מולדתי קאלין כי נער ילד בא בוכה וצועק אצל אביו לאמור כי נער אחר הכהו ואם ילך אבי הילד ויכה הנער עדן לא יתנחם הילד אבל אם יתפוש האב את יד הילד ויכה בו את המכה אזי יתנחם הילד וכן הוא ענין ואשר חרב גאותיך הנ"ל] ופי' מרן כי זה ענין מ' בלעם הן עם כלביא יקום כלביא ר"ת כ'י ל'א ב'חרבם י'רשו א'רץ וגם ר"ת כ"י ל'א ב'כח י'גבר א'יש ומ"מ וכארי יתנשא יעשה גדולות כאלו הנשיאות שלהם ואמר לא ישכב עד יאכל טרף דהיינו בק"ש שעל המטה אבל אין מדרך ההורג ע"י שם שישתה דם חללים ואמנם עם ב"י אף כי עיקר ישועתם ע"י ה' ובכל זאת ודם חללים ישתה: ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד, הכוונה אמר דהע"ה אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעימו בחילך ואמנם כן לרשע כזה נח לו אם ימיתו אותו ואמנם עלינו עם ב"י שגזר הש"י הגלות יען כשבע לגאלינו אבל עמלק שאין לו תקוה אחריתו כלומר תקותו עדי אובד: במסרה מושביך ג', משמני הארץ יהי' מושביך, איתן מושביך, כי יפקד מושביך, הכוונה תנן באבות תלמידיו של אאע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב ותלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהינם הענין תלמידיו של אאע"ה חושבין העוה"ז לפרוזדור בפני העוה"ב ולא יתפתו אחרי תענוגי העוה"ז ואם גם אוכלין בעוה"ז לא יזיק להם וינחלו גם העוה"ב אבל תלמידי בלעם עושין עוה"ז עיקר ויורדין לבאר שחת וז"ש יצחק הכה משמני הארץ יהיה מושביך אמנם תשתדל שיהא השפע מטל השמים מעל אבל אם איתן מושביך בעוה"ז ישים בסלע קניך אזי ונפקדת כי יפקד מושביך כי צדיק אחר יטול חלקיך בג"ע: עוד סנסן ממרן זצוק"ל ויקוצו מפני בני ישראל הנה פי' רש"י כי בלק היה קוסם יותר מבלעם ויש להק' מדוע לא עלה על דעתו מעצמו עצת בלעם לזכות את בנות מואב ואמנם אחרי כי ישראל שהי' משונים מאנשי מואב בין במלבושיהם בין בכל נימוסיהם קצו בכות מואב בהם וז"ש הכ' קודם שסיפר ששלח בלק אל בלעם כי הוכרח לשלח יען קצו מפני בכי ישראל ואמנם עצת בלעם היה להיפוך כי בנות מואב יפתו אותם ועי"ז יתקרבו אליהם ויחליפו מלבושיהם ויגלחו פאת ראשם ויעזבו נימוסיהם ועי"כ יוכלו להם: ויצמד ישראל לבעל פעור במ' בבעל פעור ויצמד ישראל בה' ואתם הדבקים בה' כתמרה דבוקה ז' בז' ויש לפרש לשבח דתמרה הדבוקה בחברתה כשתפרידין אותה מ"מ משייר מז' לז' כי הדביקות בא מלחלוחית הבא מכאן לכאן וכן ישראל אפי' בעת הפירוד לא יפרדו לגמרי ח"ו מהש"י משא"כ צמיד פתיל כשמפרידין אותו מהכלי לא נשאר רושם דביקות וכן הענין בע"א בזמן שהיצר תוקפו ויצמד ואחרי יעזוב את יצרו לא יראה רושם מהעבר גם זה ממרן הגאון זצוק"ל: