ליקוטי חבר בן חיים ד קעב

להיות בטוח אמנם בשטר כיון דלא שייך יכול לכפור ע"כ בלא שוי לא הוה נקטו לזכרון דברים וכן בדשוי כיון דבשטר איכא שע"ק והוא בטוח ג"כ א"כ גם להיות בטוח לא נטלו וע"כ לגבות הימנה מיד זה כוונת רש"י בב"מ מ"מ גילה לן דבשוה נטלה לר' אליעזר להיות בטוח וא"כ שפיר עכ"פ אינו משמט כיון דלא נקטו לזכרון דברים ולזה לא קשי' להו לתוס' על דברי רש"י בב"מ אמכם בשבועות לא כתב רש"י כי אם לזכרון דברים לחוד שפיר הקשו תוס' משמיטה אמנם כד דייקת דברי רש"י לא כתב כאן הכא כי אם בס"ד ד דמוקי לה בדלא שוי ובדשוי מודה ר' אליעזר ובאמת איכא למימר דהיינו דקאמר הש"ס אי בדשוי מאי טעמא דר' אליעזר ר"ל הרי לכ"ע אינו משמט וע"כ לאו לזכרון דברים נקטה וע"כ לא קשה מידי על דברי רש"י: והנה הרש"א בב"מ שם הקשה על מה שכתבו שם בתוס' דאי מתני' בשטר לא הוה פליג ר' יהודא עיי' בדבריו וכיוצא בזה הקשה ג"כ בד"ה נימא שכתבו ג"כ תוס' הכי וגם שם תירץ הרש"א קצת קו' אמנם על ד' התוס' שם ד"ה במלוה צריך למשכון כתבו ג"כ שם לא הקשה הרש"א באמת שם קושייתו במקומו עומדת ולזה כ' דבאמת אין סברא כלל למימר דר' יהודא יחלוק עם הת"ק בזה אי ר' אליעזר מודה לר' עקיבא או לא ועכ"פ ר' יהודא כר' אליעזר דשמותא הוא ואמנם למה דמשני הש"ס דמתני' שלא בשעת הלואה לא קשה מידי כי אם הכי פירשו ר' יהודא לא בא לחלוק על דברי ת"ק כי אם לפרש הא דאמרת דדוקא שלא בשעת הלואה הוי שי"ש היינו דוקא בהלוהו מעות אבל בפירות אפי' בשעת הלואה הוה ש"ש: רש"י ד"ה בדלא שוי כ' רש"י עסקינן ג"כ דלכאורה י"ל למאי דס"ד בסיפא היינו טעמא דמיירי בשוה דאל"כ זכרון למה ליה הא נקט שטרא לזה כ' רש"י דאין צורך כי אם גם סיפא עסקינן בלא שוי וכמו שכתוב רש"י לקמן בס"ד: תוס' ד"ה מאי לאו בדלא שוי עיין בב"מ מה שתירצו בזה והקשה הרש"א שם בקושית האחת דלמא ר' יהודא נחלק עם הת"ק בזה ולר' אליעזר מודה וקושי' זו כבר תירצנו לעיל אמנם קו' שניי' דקשה ג"כ מאי טעמא דר' יהודא לכאורה הוא קו' עצומה וכ' כיון יודא מפליג בהדיא בין מעות לפירות א"כ ש"מ מדלא מפליג במעות עצמן דבמעות בשעת הלואה לא משכחת לר' יודא ש"ש דאל"כ לפלוג ולתני בדידיה במעות עצמן וא"כ לר' יהודא לא קשי' אלא דלכאורה כיון דעכ"פ ר' יהודא הכי סבירא ליה שוב קשה מאי פשיטא ליה להש"ס למפרך מטעמא דר' אליעזר ונ' לתרץ דמר' יהודא אין ראיי' דר' יהודא לטעמיה דסבירה ליה שוכר ש"ח והיינו דכיון דהנאתו לא בא לו בחנם אין כאן ש"ש והכא נמי במלוה על המשכון נהי דנהנה מ"מ הנאתו לא באה לו בחנם ושוב אין כאן ש"ש לר' יהודא משא"כ לדידן דקיי"ל בת"ק דשוכר ואומן ג"כ ש"ש א"כ ה"ה מלוה על המשכון בדשוי ושפיר פריך מאי טעמא דר' אליעזר: ואמנם שפיר פירש הרש"א כוונת דברי תוס' במה שכתבו במסקנא שם מ"מ דחק הוא עיי' ומהאי טעמא נקטו תוס' בכאן בשבועות שיטה אחרת דסברת רש"י דלגוביינא ש"ש אי סברת ר' יצחק וב"ח קונה משכון אמנם דומיא דר' יצחק דוקא דנטלו לגוביינא אלא שהקשו תוס' א"כ מאי איכא בין שוי ללא שוי ועוד מאי ותסברא דקאמר הש"ס ונ"ל דשפיר ידע הש"ס דר' יצחק לא קאמר כי אם שלא בשעת הלואה ואמנם היינו טעמא משום דאז נטלו לגוביינא אפי' לא שוי אמנם בשעת הלוואה אינו נטלו לגוביינא כי אם בדשוי ע"ז דווקא בדשוי איתא לדר' יצחק ומתורץ קושי' הראשונה ואמנם לרש"י קונה משכון היינו להתחייב אפילו באונסין ומתניתין קתני בהדי' ש"ש דווקא וע"כ צריך לחלק דדווקא שלא בשעת הלוואתו קונה לגמרי משא"כ בשעת הלוואתו לא הוה כי אם אלים שעבודא ואמנם כיון דע"כ לפ"ז מילתיה דר' יצחק ליתי בשעת הלוואה א"כ מנ"ל למימר כלל הך סברא דאלים שעבודיה בשעת הלוואה והיינו דקאמר הש"ס ותסברא הרי ע"כ גם לדבריך קשי' מתניתין דלא קתני כי אם ש"ש וצריך אתה לומר אימר דאמר ר' יצחק וכו' א"כ בשעת הלוואה מכא לן כלל ומעתה רש"י לטעמיה שפיר פירש והתוס' לטעמייהו שפיר הקשו ובדברינו מובן ג"כ למה במס' שבועות דוקא קאמר הש"ס לימא בדר' יצחק קמפלגי ובב"מ מסיק מיד ותסברא והיינו דבב"מ דקאי סוגיא אמתניתין דהתם שפיר פריך מיד ותסברא וכמו שכתבנו משא"כ בשבועות דלא איירינן במתניתן בב"מ כלל הקשו תחלה לימא בדר' יצחק קמפלגי ואח"ז מסיק ותסברא ע"ד והווינן בה ועיקר סמיכה על ב"מ וזה ג"כ שכתב רש"י בב"מ שם עלה דר' יצחק דקונה היינו להתחייב באונסין כלומר דזה עיקר קו' ותסברא וכמו שכתבנו וממה שכתבנו, מיושב ג"כ קו' תוס' ד"ה אמר ר' יצחק בשבועות ובב"מ על רש"י דאי ר' יצחק חייב באונסין סבירא ליה לא אתיא מתני' כוותיה ולמה שכתבתי היינו באמת קושי' הש"ס ותסברא וכו' ואין צריך לתירץ הש"ך סי' ע"ב בזה גם קשה אדברי הש"ך הגירסא משבועות לימא בדר' יצחק קמפלגי דלדברי הש"ך לא פליגי בדר' יצחק כלל והנה ברמב"ן בשבועו' במלחמות הקשה עוד הרי בס"ד לעיל אוקמינן מתני' שלא בשעת הלוואה והיינו מטעמא דר' יצחק והכי במתני' קתני ש"ש ועיי' בש"ך שם מה שתירץ ועיקר דברי הש"ך רמיז לן רש"י ב"מ ד"ה שלא בשעת הלוואה עיי' בדבריו שלא הוזכר רק סברא לבד ולא דר' יצחק כלל לומר דלא מטעמא דר' יצחק אתינן עלה ואמנם רק על דרך אחר דלכאורה האיך עלה על דעת המתרץ מתני' שלא בשעת הלוואה דווקא כיון דהלוהו על המשכון קתני וצ"ל דדעת המתרץ עד"ז דהנה כבר כתבנו לעיל דמצות השבת העבוט נאמרה בתוכה תרי זימני חדא במשכון הלוה מעצמו למלוה ואידך במשכנו ב"ד ואמנם קרא דר' יצחק לא כתיב כי אם במשכנו ב"ד והנה הרמב"ן הקשה למה יתחייב באונסין הרי אינו ההנאה למלוה כי אם ללוה ותירץ הש"ך דלא היא כי אם גם הנאת לוה הוא הנאת המלוה דהמצוה שלו הוא והיינו ולך תהי' צדקה וא"כ כיון דבמשכוני' לוה לא כתב קרא קושי' הרמב"ן במקומה עומדת וע"כ לא הוה כי אם ש"ש משום דקני לגוביינא והיינו דנקיט מתני' להמתרץ הלוהו על המשכון קתני כלומר אם הלוה נתן לו מעצמו המשכון ולא הב"ד לא הוה כי אם ש"ש ולא קשה מידי קושי' הרמב"ן גם מיושב בזה קושי' מב"ק נתפסו ניזק דהתם ג"כ כיון דלא