ליקוטי חבר בן חיים ד קע

עבירה שיגנבו העולם מהם כי שגגת תלמוד עולה זדון וכן על כל דבר מצוה שיאבד מהם והכת הד' הנה רוב ההמון שיעבדו ע"מ לקבל פרס והמצוה שכורה בידם לזכות על ידה וגם המה אחרי כי לנפשם יגמלו צריכין שמירה מעולה והמה הכת הג' היינו נושא שכר והד' היינו שוכר והנה כל הד' שומרי' נשבעו שני פעמים בעת מ"ת בעת לידה ועל שבועה זו חייבים קרבן אשם אם יאשמו כל חד לפי מדרגתו והיינו שבועת שתים הב' שבועות שהן ארבע הם הארבע שומרין שחייבי' על ידה: והיינו הדרן עלך ד' שומרין וסליקא לה מס' שבועות כ"א אלול תרי"ט. בסוגי' דקתא דמגלא שבועות דף מ"ד ב"מ דף פ"ד (תחילת ימות הקיץ תרי"ח) גמ' ומישכן ליה קתא דמגלא י"ל דהוה ליה למימר האי מאן דאוזפיה אלפי זוזי לחברי' על קתא דמגלא כדאמרינן בעלמא המלוה על המשכון ונ' דהנה לכאורה שמואל לנפשי' ע"כ לא מוקים למילתי' כתנאי ע"כ למאי דמסקינן דר' יצחק לא אמר למילתיה כי אם שלא בשעת הלואה א"כ ר' אליעזר ור' עקיבא לשמואל בדר' יוסף קמפלגי ור' עקיבא כר' יוסף א"כ שמואל נמי כר' יוסף סבירא לי' ולזה מבואר מה שכתבו תוס' ולשמואל מה"ט לא הוה אסמכתא משום דא"כ הלוה אפסיד משכונו וצ"ל דבלאו הכי לא הי' מפסיד משכונו והיינו ע"כ כדר' יוסף, דכל מלוה על המשכון ש"ש והנה כבר עורר הש"ך חמ"פ סי' קע"ב דיש לצדד דר' יוסף לא אמר למילתיה כי אם למשכנו בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא ובאמת נ' דכן דעת הרמב"ן והבנת דברי הרי"ף עיי' בש"ך שם אמנם למסקנא החליט הש"ס דאין חילוק לר' יוסף מעתה כיון דשמואל בדר' יוסף תליא אילו נקט שמואל דאוזפיה על קתא דמגלא סד"א דדווקא במשכנו בשעת הלואה דאז שייך דר' יוסף ולהכי לא הוה אסמכתא וכמו שכתבנו משא"כ שלא בשעת הלואה לא שייך דר' יוסף מודה שמואל כיון דבלאו הכי ג"כ מפסיד המשכון קמ"ל אפי' אוזפיה בלא משכון ומישכן ליה לוה מנפשיה אחר ההלואה מיד קתא דמגלא דנהי דלא שייך האי גוונא דר' יצחק מ"מ שייך דר' יוסף וממילא לא הוה אסמכתא: קתא דמגלא י"ל אמאי בחר לו שמואל כגון זה דווקא וכ' דהנה תוס' הקשה בב"מ ובכמה מקומות דהכא מסקינן דמודה ר' יצחק בשעת הלואה ואילו בפסחים גבי חמץ ובגיטין גבי שמיטה מבואר דאפי' בשעת הלואה איתא לדר' יצחק וכ' ליישב דלכאורה יש להבין מאי איכא בין שעת הלוואה בין שלא בשעת הלוואה ולזה כ' דהנה תרי קראי כתיבי חדא אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו וזה מיירי לכאורה במשכן המלוה בעצמו את הלוה והיינו שעת הלואה דשלא בשעת הלואה, אינו רשאי כדכתיב לא תבוא ביתו והתם לא כתיב ולך תהי צדקה ואמנם במשכנו ב"ד שלא בשעת הלואה אף דכתב ע"כ השיב תשיב לו מ"מ כתיב ולך תהי' צדקה והנה עיקר קו' וילפותא דר' יצחק היינו משום דהמלוה צריך לחזור ללוה המשכון מידי יום יום ואי לאו דגלי קרא ולך תהי' צדקה הייתי אומר דאדרבה התורה הפקיעה המשכון מרשות המלוה ועכשיו דגלי קרא ג"כ אמרינן היכא דגלי גלי והיינו שלא בשעת הלואה והיכא דלא גלי לא גלי היינו בשעת הלואה אמנם כל זה במשכון שחייב להחזירו דהיינו כר בלילה מחרישה ביום וכיוצא בו משא"כ בפסחים דמיירי בחמץ דלא שייך החזרה כלל א"כ אוקמי אדינא דב"ח קונה משכון ממילא מצינן למימר כגון זה היכי דאיכא חייב להחזיר שהם רוב משכונות כסף זהב אבנים טובות ומרגליות מלוה קונה משכון וכה"ג מיירי בגיטין ובקידושין והנה כבר כתבנו דלהכי לשמואל לא הוי אסמכתא משום דב"ח קונה משכון א"כ הלוה לא יפסיד משכונו ואמנם כיון דשמואל מיירי בשעת הלואה ע"כ מיירי דווקא במשכון שאינו עומד למלאכה וכיון דשמואל בא למינקט דבר ששוה מועט נקט קתא דמגלא ר"ל בית יד של כלי ולא כלי: רש"י ד"ה אבד אלפי זוזי מבואר מדבריו דלשון אבד קדייק ר"ל דווקא באבד קאמר שמואל לא זולת ועיי' בר"ן שהביא שתי ראיות לדברי רש"י כוונתו דלכאורה דילמא אדרבה באבד הוא דאיצטריך שמואל לאשמועינן משא"כ אם המשכון בעין כולי עלמא מודה לשמואל דאין המלוה יכול לכוף את הלוה לפרוע ולזה הביא הר"ן דלא היא אמנם צ"ע בשלמא לשמואל דסבירא ליה סביר וקביל איצטריך רש"י לאשמועינן דאבד דווקא משא"כ למאי דלית לן דשמואל פשיטא דהמלוה יכול לכוף את הלוה והנה בשלמא הראיי' מב"מ שהביא שפיר איכא למימר כיון דהתם מיירי בסתם משכון שהוא שוה כנגד החוב ומיירי כדמשני הש"ס בגוונא דלא שייך דשמואל א"כ פשיטא דהמלוה יכול לכוף את הלוה ו' דעת הר"ן דסד"א כי היכי דבמשכנו שלא בשעת הלואה כיון דנקט למשכונו שוב אין לו על הלווה כלום א"כ ה"ה בשעת הלואה כל זמן שהמשכון קיים דינא הכי קמ"ל הר"ן דלא היא: גמ' ורב נחמן אמר וכו' כ' דסברת ר' נחמן דכיון דגם הכי תרתי קתאתי לא שוויא דמי החוב ולמה ליה למלוה למינקיט תרתי אלא ש"מ שאם יאבד הא' לא יאבד אלא חמש מאה וכ"ת אדרבה להכי נקט תרתי שאם יאבד הא' לא יאבד כלל כי אם דמי שוויה כדשמואל הרי טעמא דשמואל משום דתרווייהו חשבינן להו לחדא וכמו שכתב רש"י וכיון דאמרת עכ"פ דלהכי נקט תרתי משום דתרתי נינהו ולא יאבדו כחדא א"כ ע"כ לאו כחדא אחשבינהו ודין תרתי ולא חדא אית להו: תוס' ד"ה אבל קתא עיין ברשב"א שהקשה למה לא משני הש"ס מתניתין בתרתי קתאתי דמודה שמואל ומה"ט אסיק שם דרב נחמן וכהרדעי אליבא דשמואל פליגי וממילא גם קו' תוס' מתורצת והתוס' דלא קשי' להו קו' הרשב"א נ' דהיינו טעמא דסבירא להו דאי מתניתין קתאתי דוקא מיירי לא הוה ליה לתנא למנקט ואבד המשכון דמשמע דכל המשכון אבד אם אבד מהמשכון אלא ש"מ בחד מיירי ואמנם בנסכא וודאי מצינן לאוקמי: