ליקוטי חבר בן חיים ד יז

לפ' במדבר ממרן זצוק"ל שא את ראש במדרש כד"א ארים רישי' דפלן כלומר כי כלם ימותו במדבר ונתקשה הרמב"ן מה היה להם לח"ל לדרוש הכ' לגנאי ולא לשבח ופי' מרן זצוק"ל דמדכ' לפנינו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ואי הוה לשבח למה זה יגרע שבט לוי לאמור עליהם ואת ראשם לא תשא א"וו משום שהיה בזה רמז על אשר ימותו במדבר הקדים הש"י לאמור על שבט לוי ואת ראשם לא תשא: ואני הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור פי' מרן זצוק"ל דזה ענין שקראו רז"ל לפ' מעשר בכי תבא ווידוי מעשר דהנה לולא חטאו הבכורים בעגל לא בחר הש"י בלוים והיה המעשר ניתן לכל בכור בכל בית ובית וז"ש ע"י שחטאנו בעגל בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולולא חטאנו לא הייתי צריך לבער מן הבית ולא לתת ללוי: הערות ברמב"ן פ' במדבר בפתיחה זולתי קצת מצות בפ' נשא ברכת כהני' פ' סוטה פ' נזיר.- שלח, מקושש ופ' ציצית ופ' חלה ופ' נסכים. - קרח, כל מתנות כהונה ולוים. - חקת, פרה אדומה. - פנחס פ' תמיד ופ' המוספין ופ' נחלות. מטות, פ' נדרים וגעולי נכרים- מסעי, ערי מקלט והסבת נחלה, ד"ה והלוים למטה אבתם משה מדעתו וכן הוא ברבות פ' זו: דרוש לשכת שלפני שבועות פ' במדבר תרל"ט ברבות פ' במדבר על פסוק וידבר וגו' עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה ואח"כ במדין במצרים ואח"כ בסיני שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני וכיון שעמד אוהל מועד אמר יפה היא הצניעות שנא' והצנע לכת עם אלקיך והרי הוא מדבר עמו באוהל מועד, ארז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שנ' ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסוליתה הכוונה כי החכמה מעצמה תטה את האדם מן האמת אל השקר אחרי כי כל מופתי' בנווי' על דברים שיש להשיב עליהם אפלטין בינה וארסטוס סותר אבל אם יראת חטאו של חכם קודמת לחכמתו ומגמת בינתו היא ואל בינתך אל תשען אזי ילך לבטח דרכו וזה ענין החכמה צריכה לעשות יראת ה' עטרה לראשה לא כן הענוה אשר היא הכרת האדם את עצמו יודע בעצמותו כי בכל אשר ילך אם לא ינחהו ה' באמתו יכשל בכל רגע פעמים נמצא כי כל הענוה אשר תמצא בין משכילים לא בין בני אדם דלי השכל כי אצלם לא שייך שם ענוה כ"א דלות הנפש כמ"ש החו"ה בשער הכניעה מקור הענוה הזאת היא יראת ה' אשר בה יתלבש העניו ויהיה בעיניו כאפס ותהו וז"ש עשתה ענוה עקב לסילותה כלומר לסנדלה כי בכל אשר תדרוך הענוה תנחה אותו איזו דרך ילך ואחרי אשר ידע הש"י עד היכן ענות מרע"ה מגעת בחר בו להיות סרסור בינו ובין עם ב"י ואמנם גודל ענות משה לא הרשהו לקבל גדולה כזאת ולזאת אמר לו הש"י של נעליך וגו' הכוונה אין מן העת אשר תלך בעצת עבותך כ"א אל כל אשר אשלחך תלך וזה שאמר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש ולהביא לו משל על מהותו נגלה לו הש"י מתוך הסנה לומר הלא פחות מן הסכה אין בריה בעולם ובכל זאת עת אשר אבחר לשכון בתוכו יעשה שליחותו ולא יבער הסנה ואחר שקיבל מרע"ה על פי ה' המשנה על שכמו עמד לו ענותו שלא סר מן דרך ה' אף שראה עוני אחיו במצרים וכן לא סר מדרכו בראותו הצלחת חותנו כהן לע"ז וז"ש דבר עמו במצרים כי גם שם צדיק מרע"ה באמנתו יחי' וכן במדין ויתר כפלא לקחת על שכמו ללכת בלא צידה עם ס' רבוא הגברי' לבד מטף אבל אדרבא אחרי כי היה כאין וכאפס בעיני עצמו וכל הנעשה על ידו ה' הוא העושה היפלא מה' דבר וזה ענין דבר עמנו במדבר סיני ואמנם להראות לעין כל מדתו של משה אשר אך רוח ה' כוססה בו נתיחד ה' עמו באהל מועד להראות מדה כנגד מדה מדתו והצנע לכת עם אלקיך ושכרו שנתיחד אליו הדבור: דרוש לפ' במדבר ברבה פ' זו ע"פ וידבר ה' אל משה במדבר למה במדבר מכאן שכו חכמי' בג' דברי' ניתנה תורה באש ובמים ובמדבר באש והר סיני עשן כלו במים גם העבים כנופו מנים ובמדבר וידבר ה' אל משה במדבר, וכ' לבאר אחרי כי האדם הזה מורכב מגוף שהוא עפר מן האדמה ומנשמת שדי החצובה מתחת כסא כבודו השכל מחייב כי תכלית בריאת האדם היה להשלים העולם התחתון הזה שיהא ממנו לכבוד הבורא אותו כמ' הכ' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ופי' רז"ל כל מה שברא הש"י בעולמו לא בראו אלא לכבודו ואם הגוף הזה יסיר לישועת כשמתו ויאכל בפיו מצות בפסח ויתענה ביוה"כ ויניח תפילין על זרועו וראשו וציצי' בבגדו וכיו"ב אזי לא הנשמה לבדה תשוב אל האלקי' אשר נתנה כ"א גם והרוח תשוב אל האלקי' הכוח החיוני שנדבק בעוה"ז בנשמת האדם תשוב עם הנשמה הזאת למעון קדשה ואף גם זאת הגוף העכור בהגיע הקץ יקיץ משנתו כמ' הכ' ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו נמצא כי תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה הוא להרכיב עמה מהחומר העכור ולהעלו' מחומר העכור הזה למקום הקדש והנה אש ומים שני' מתת ה' אבל המה הפכיי' המים יורדים מן השמים וירוו את פני הארץ והאש תרד מן הארץ מעפר ומאבני' וכיו"ב ויעלה לשמים שיאו והמה המשל על הנשמה עם הגוף הנשמה תרד מן השמים להשלים הגוף והגוף ע"י משמעתו לנשמתו אם תבער בו אש שלהבתיה אהבת צורו יעלה לשמים שיאו וכמ"ש וז"נ כוונת הכ' בישעי' כי כאשר ירד הגשם וגו' אמר כי תכלית הגשם והשלג אשר יבאו מן השמים הוא לכוות את הארץ ולתת זרע לזורע ולחם לאוכל ר"ל כי הפועל העושה מלאכה אצל בעל השדה אין לו כ"א לחם לאכול אבל הבעל השדה יהי' לו ג"כ זרע לזרוע ואמנם אחרי שעשה הגשם פעולתו שוב יעלה כל הלחות אשר על הארץ אל מול השמים ויתקבץ שם לרדת שנית וזה כמו כן תכלית תוה"ק הנתנה מן השמים למען כוות פני האדמה בחכמה ומוסר ועי"ז אם