ליקוטי חבר בן חיים ד קסז

דרישא דסיפא בשני תמין ע"כ לדידן דס"ל פכ"ק בעדי' מיירי גם סיפא דסיפא דומיא דהכא מיירי וראוי ליטול ואין לו: תוס' ד"ה זאת אומרת לכאורה בתחילה מגמ' ערוכה דב"מ הו"ל לאתויי ואח"כ מסברא ונ' דלכאורה י"ל בהא גופא פליגי מ"ד לא אמר סומכוס בברי לית לי' הך סברא ובב"מ בברי מיירי ועדן למ"ד שמא לא ידעי' אא"כ כדמשני אמר סומכוס אפי' ברי הו"ל לאקשויי א"כ לא שבקת חיי לכל בריי' מלשנויי דבעי' דררא דממונא אלא ש"מ דלכ"ע בעי' דררא דממונא וא"כ עיקר הראי' משמעתין ולא מסברא לחוד: תוס' ד"ה ממאי כ' דלכאורה יל"ד עוד מנ"ל למימר דחלוקין עליו דלמא אדרבה אשמעי מתני' דבברי גם סומכוס מודה א"וו משום דבאמת ברישא ל"ש ל' המוציא מחבירו שהרי אינו מוציא כלל ואפי' תפיסה לכ"ע לא מהני ובשלמא אי מתני' רבנן דס"ל זה כלל גדול המע"ה נקטי האי לישנא לאפוקי מסומכוס שא"כ אי מתני' כסומכוס ל"ש הכא האי לישנא וא"כ עכ"פ מתני' דלא כסומכוס אפי' מודה סומכוס בברי ושפיר ע"כ ס"ל לר"א בר ממל דמתני' בברי וברי: תוס' ד"ה לא כי ומוכח התם והנה הנ"י כ' דע"כ בשמא מיירי התם דאי ברי לא הוה מקח טעות ויל"ד דלמא עפ"י עדי' ידע ולבתר הכי נודע לו וצ"ל ע"ד דאמרי' ספ"ק דמכות דבעדים ל"ש ברי גמור דלא ראו כמכחול בשפופרת וברי דידה עדיף וא"כ הו"ל לנ"י למימר דל"ש התם ברי וצ"ל דלכאורה דלמא הוא בעצמו אנסה קודם אירוסין ואמנם א"כ ל"ש מקח טעות והן הן ד' נ"י: וי"ל עפ"י דרך ד' תוס' דהתם ע"כ בשמא מיירי דאי בברי מהי"ת יאמר ר"ג דברי דידה עדיף מחזקת ממון וברי דידי' וע' ר"פ האשה שנתארמלה: והנה בענין פלוגתא זו אי מיירי סומכוס אפי' בברי י"ל דהנה וודאי גם סומכוס ס"ל חזקת ממון ואף דררא דממונא הוה קצת ריעותא מ"מ החזקה במקומה עומדת אם טוען ברי אלא דמ"ד פליג סומכוס אפי' בברי ס"ל דמול חזקת ממון קיימא חזקה דאין אדם תובע אא"כ י"ל אלא דחזקת ממון עדיף להחזיק אבל כיון דאיכא דררא דממונא דהויא ריעותא א"כ אוקי הך חזקה בהדי הך וחולקין: הא לא מייתי ראי' ע' תוס' י"ל עד"ז דהכה פשיטא לי' לר"פ דבתם ומועד כיון דגם לפי טענתו התם משועבד לו דמועד גובה מן העליי' אלא דהמזיק קאמר כי התם הוא אפותיקו והוא אומר כי אינו אפותיקו א"כ שפיר לא הוה חטין ושעורין ושקל כדאמר מזיק וכיון דתרוויי' בחדא בבא תנינהו ע"כ גם בשני תמין שקיל כדאמר מזיק אף דהוה חטין ושעורי' וכ"ת הרי לקמן קרי הש"ס גם לתם ומועד חטין ושעורין התם טעמא אחרינא איכא כמ"ש הרא"ש בהדיא פ' השואל דקאמר בהדי' לא גדול הזיק את הקטן ולא קטן הזיק את הגדול וכן בתם ומועד כיון דקאמר דהתם הוא אפותיקו דילי' על הקטן א"כ איננו כלל בכלל השעבוד של המועד על הגדול ויש לכוין דברי' אלו קצת בד' נ"י הסתומי' דבמתני' כ' דבתם ומועד ל"ש חטין ושעורין ובגמ' קאמר בהדי' להיפך ע"ש וכ"ת עכ"פ יק' שוב מנ"ל להש"ס לקמן להקשות דשקל כדאמר מזיק לק"מ כיון דמסקי' כאן דברישא באמת שקיל א"כ כיון דתנא בא לאשמועי' דחלוקין רבנן על סומכוס והשתא במציעתא דשקיל ממזיק והוה דררא דממונא ממש פליגי מכ"ש בסיפא דלא שקיל מידי אע"כ גם בסיפא שקיל ואיכא דררא דממונא טפי כמ"ש לעיל ואמנם משני ראוי ליטול ואין לו ר"ל כיון דבאמת יש לו מחמת הודאת הנתבע דררא דממונא אלא דהוא מחיל אבל מצ"ע הי' ראוי ליטול א"כ שפיר הוה רבותא ואפשר דזה ג"כ הביאו לרש"י לפ' מטעם מחילה דאף דלא פי' ראוי ליטול עד"ז מ"מ בא ליישב דלא ליהוי זו ואצ"ל זו ואמנם התינח בסיפא משא"כ ברישא דעיקר הקו' הוה מדומיא דתם ומועד ע"כ באמת שקיל כי היכי דהתם שקל ולא מצי לשנויי ראוי ואין לו: נימא תיהוי תיובתא ע' רש"י והנה הרא"ש הק' אטו חייב כל אדם לתבוע כל תביעותיו בב"א ותו הא לא דמיא למתני' ונ' דהנה אין אדם יורד לבי"ד עד שרואה כי אין חבירו רוצה לפרוע וכיון שכן למה ירד עמו לדין פעמי' ושלש בשלמא אי הוה קיי"ל טענו חטין ושעורין והודה בא' פטור י"ל שהי' ירא שמא יודה בא' ויכפור בא' משא"כ לדידן אלמה לא א"וו מחיל לי' אאידך תביעה וא"כ גם במתני' היינו דמק' הש"ס ל"ל לתבוע הח"נ מגדול דווקא לתבע משני' יחד ויאמר כי שני' הזיקוהו דאיזו מהם שיודה עכ"פ ישלם א"וו מאידך אינו רוצה להשתלם והיינו דרב"נ ואמנם כ"ז ר"פ לטעמי' דס"ל פ"נ ממונא וא"כ מסתמא מיירי בליכא עדי' דדוחק לומר דאיכא עדי' ולא ידעי הי מיניי' נגח כיון דא' גדול וא' קטן משא"כ לדידן דס"ל פ"נ קנסא ובעדים ע"כ מיירי אלא דלא ידעי' הי מיניי' אבל עכ"פ ידעי דחד מיניי' נגח ולא תרין א"כ שפיר כ' הרא"ש דל"ד לרב"נ כה"ג אבל קו' לק"מ דר"פ לטעמי' שפיר פריך וע"מ א"ש פסק הרמב"ם דהיכא דאיכא עדי' ל"ש דינא דרב"נ אף דבחטין ושעורין לא הזכיר זה הרמב"ם והמחבר אדרבה פסק בחטין ושעורי' בפי' דלא מהכי עדי' ובכאן פסק דבעדי' ל"ש דרב"נ והיינו כמ"ש דהכא כיון דאיכא עדי' ולא מצי תבע מתרווייהו ל"ש דרב"נ כלל וכ"ת הרי גם בסיפא לקמן מדמי לדרבה בר נתן ול"ש זה נ' דהתם טעמא אחרינא איכא כמו"ש לעיל בשם הרא"ש בב"מ דהרי הודה בפי' כי לא נגח קטן לגדול ולא גדול לקטן ומה"ט כ' דבאמת כאן קאמר הש"ס נימא תיהוי תיובתא משום דלא פשיטא לי' כ"כ לדחות קו' הרא"ש ולקמן דוודאי דמי לרב"נ קאמר בפשיטות חטין ושעורין הוא ומעתה לפי' זה שפיר לא כ' הרמב"ם דמהני עדי' כ"א במציעתא ומטעם שכ' דלא הי' יכול לטעון על שני' משא"כ בסיפא דהוה חטין ושעורין ממש באמת לא מהני עדי' וכד' המחבר סי' פ"ח ולא כד' ה"ה וכשם שדחה הש"ך מ"ש ה"ה דגם במציעתא מהני תפיסה דלכאורה וודאי ליתא דהא מודה בקנס פטור ה"כ ליתא למ"ש דבסיפא מהני עדי': ועד"ז יש ליישב קו' הראב"ד פ"א מטוען על הרמב"ם שפסק אינו יודע אם חטין אם שעורין משלם שעורין והרי הש"ס קאמר הכא אכתי נימא תיהוי תיובתא וכ' לפמ"ש הנ"ל דהרמב"ם כיון דכ' בהדי' דהטעם משום מחילה כמ"ש רש"י א"כ בשלמא טענו חטין לחוד והנתבע אומר שעורי' לחוד שפיר ע"כ מחיל מדלא תבע תרוויי' וכמ"ש משא"כ אם הנתבע אומר איני יודע אם חטין אם שעורין אמרי' כי היכי דמס' לי' לנתבע ה"נ מס' לי' לתובע ותבע חטי' מס' כדי שלא