ליקוטי חבר בן חיים ד קסג

בעי' חזקה דבל תלין לאשוויי ברי משא"כ לר"י דלא הוה כ"א חששא בעלמא ומשום כדי חייו חששו לזה ובעבר זמנו למ"ש הראשוני' דל"ש כדי חייו אפי' בלא בל תלין לא חששו: ועד"ז יש ליישב קו' הראשונים על הרי"ף בתשובה דס"ל דאף דאיכא מגו דלקוח בעי' שבועה ותי' הר"ן אינו עולה לד' הרמב"ם דאפי' בשכיח פסק כד' הרי"ף וכ' ליישב בנדקדק ד' רש"י ד"ה כל זמן שהטלית שכ' דראי' היינו כמה קצץ וק' פשיטא ונ' דבאמת איכא למימר ראי' דנתנו לו וראוהו גבי' דלא ליהוי לי' לאומן מגו דלקוח ונ"מ כמו שמבואר ואמנם ד' הרי"ף דבאמת היינו ראי' דלא ליהוי לי לאומן מגו דלקוח ואי מייתי ראי' כי הך אזי הוה כנתנה לו דיש חילוק בין בזמנו ובין עבר זמנו משא"כ אי לא מייתי ראי' די"ל מגו דלקוח אפי' בעבר זמנו ג"כ האומן כשבע ונוטל וכ"ת כל זמן שלא נתנה לו מאי שייך לחלק בין עבר ללא עבר הרי ליכא בל תלין הרי בלא"ה כבר הוכיחו תוס' וכ' דלתנא דהך ברייתא לא תליא בבל תלין כלל: ומ"מ רש"י פי' כן לאפוקי מד' הרי"ף דלפי' רש"י מבואר דלא כרי"ף ודייק לרש"י רישא דומיא דסיפא והראי' דסיפא אקציצה אף ראי' דרישא כן: אני טרם אכלה לדבר בסוגי' נאה וחמודה זו לא אמנע מלציין אשר לא יכלתי להבין מ"ש הר"ן בדחותו ראי' הרי"ף ממכיר כליו דהתם ל"ש מגו דלקוח וכ' דבירושלמי לא מ' כן והרי לד' הירושלמי וודאי אין מקום כלל לד' הרי"ף דהתם לחוד הוה תק"ח לא זולת וצ"ע: ודע דיישוב הש"ך לד' הרי"ף אשר הוא באמת מרגלית טובה הנה היא כתובה ומבוארת בחי' הרשב"א לשבועות בשמעתין ובלי ס' אשר בימי הש"ך עדן לא יצא חיבור זה לאור: בענין נגזל ר"פ כל הנשבעין תוס' במתני' ד"ה ואלו בסו"ד דלא חשיב אלא הני שאין כנגדו ראוי לישבע כ' כוונתם דהנה תכא בא לאשמעי' כאן פלוגתא דר"י ורבנן אי עבדו תקנתא לתקנתא והא פלוגתא לא שייכא אלא בשאין כנגדו ראוי לישבע דהיינו תקנתא לתקנתא ואגב קתני שאר שאין כנגדו ראוי לישבע: והא גופא דאכפול תנא לאשמועי' פלוגתא דר"י בשכיר ונגזל נ' דס"ד בשכיר דווקא דליכא דררא דממונא הוא דפליג ר"י אבל בנגזל דאיכא עדים דמשכנו מחייב להחזיר לא קמ"ל דאפ"ה פליג ר"י: רש"י ד"ה ה"ז כשבע שהדברי' מוכיחי' נ' כוונתו דלהכי נקט תנא והוא אומר לא בטלתי ולא נקט והוא אומר שלי נטלתי דנדע דמיירי בעדים מעידי' שמישכנו דאל"ה כיון דאומר לא נטלתי לכה"פ בשבועה לא יטול משא"כ באומר שלי נטלתי דכיון דאומר נטלתי הו"ל גזלן ושפיר לא מהימן בשבועה אפי' ליכא עדי' שמישכנו והן הן ד' רש"י שכ' שהדברי' מוכיחי': ואמנם מ"ש הש"ך ע"ד הקו' לח"מ דהרמב"ם כ' קנס קנסו משום נטלתי ושלי נטלתי די"ל דלא הוה עדן חשוד יל"ד עליו א"כ אדרבא מנ"ל להרמב"ם הא דלמא לא נטלתי דווקא קאמר תנא דמתני': והנה מדנקט תנא דמתני' והוא אומר לא נטלתי וצ"ל דחסורי מחסרא דהיינו העדים אומרי' שמישכנו לינקוט תנא והוא אומר לא נכנסתי דמכחיש העדים ולא מיחסר אלא ש"מ כד' הרמב"ם דכה"ג פטור: אמנם מ"ש הב"י ליישב קו' הטור דהכא הוה מלתא דלא רמיא יל"ד מדקאמרי עדי' שאמר שנכנס לבית חבירו למשכנו מאי מלתא דלא רמיא עלי' שייכא בזה: גמ' תוס' ד"ה טוענו כלי' הנוטלי' ור"י אומר דאין ראיי' וכו' מ"ש תוס' כבר החזיר היינו דאם עכשיו מחזיר עדן תליא בפלוגתא דהילך וא"כ למ"ד הילך חייב לכאורה ליתא לדר"ח קמייתא ולזה כ' תוס' ל' כבר דאפי' הילך אין כאן: אמנם אדר"י מ"מ יק' כיון דגם עכשיו, ע"כ מיירי שלא החזיר א"כ לימא ח"מ בד"א שלא החזיר אלא ש"מ דר"י לית לי' דר"ח וכ' דבהא לא נחית לן דא"כ ר"י לית לי' דר"ח מ"מ שפיר הל' כוותי' אלא דקו' תוס' הי' דלכאורה פלוגתא דת"ק ור"י אי בכופר הכל שייך נגזל וע"ז כ' תוס' שפיר הא לר"ח אין כאן כופר הכל דכיון דעדים מעידי' ותן דמשכחת שפיר כופר הכל אבל לר"י לא נחתי' כלל: תוס' ד"ה עביד אינש הנה הפוסקי' הקשו על הרמב"ם דלית לי' תי' תוס' מהך דב"ק נטיעותי קצצת ומהכא לא הקשו מידי וכ' סברתם דהכא לר"נ קיימא וא"כ יהא מהימן במגו דזבנא מ"מ היסת בעי אשתבעי כמו שפסק הרמב"ם בזבנא וא"כ שפיר קאמר ר"נ דאמרי' עביד דגזים ואפי' שבועת היסת לא בעי אשתבועי: תוס' בקונטרס וכו' בסו"ד ור"ח עצמו ע' רש"א ולי כ' דר"ח אגנובין דווקא פליג ומפ' כרש"י וכד' הרי"ף והרא"ש דאפי' בעשויין להשאיל אחזוקי בגנבי לא מחזקי' וע"ז שפיר כ' תוס' דל' ובכולהו מיהת לא א"ש: וספרי' דאגדתא כבר כ' בזה פ' השואל דמה"ט כ' רש"י דאגדתא דווקא וסתם ספרים אין עשויין וכן הרמב"ם שכ' דמהכא שמעי' דבעי' עשויין לכך כוונתו ג"כ לקו' תוס': והנה בתוס' החליטו דכה"ג ל"ש אחזוקי בנגבי וכן ד' הראב"ד בה' טוען וכן מסתבר לכאורה דכמה גנבי איכא בשוקא וד' הרמב"ם שחולק כ' דמ"מ כיון דלא מהימן כ"א מטעם מיגו דאי בעי אמר שאולין מגו להוציא לא אמרי': והנה ראיתי כאן תימא בד' ה"ה בה' גזילה שצידד אם ד' הרמב"ם במ"ש דע"א אומר נכנס ומישכן מחייבו שבועה הוא משום דס"ל כד' הפוסקי' דנשבעי' על שמא בע"א או כד' הראב"ד דהתם מיקרי ברי ובסוף אותו פרק כ' הרמב"ם וכן פי' ה"ה עצמו דבריו דבכי לא הוה הלכך טעני כ' והודה י' מחז"ר י' ופטור ומ"מ י' מחזיר משום מתוך שא"י לשבע והלח"מ הרגיש שם ותמה על ה"ה בה טוען ולא הרגיש כי ד' ה"ה בו בפרק סותרין: שכירו ולקיטו מאי נ' דאיבעיא לי' אי נימא שומר ה"ט דהו"ל עכשיו בעה"ב כיון דאחריות שמירה עליו כמו בחמץ דמקרי לך וכן אשתו וכיוצא בו משום דכל המפקיד ע"ד אשתו מפקיד משא"כ שכירו ולקיטו דל"ש זה או דלמא שומר ה"ט משום דמהימן לי' והו"ל טוען ברי וה"ה שכירו ולקיטו: