ליקוטי חבר בן חיים ד קמו

פי סבה ח' ימים רצופי' כי התענה הפסקה משבת לשבת ובע"ש לע"ע חלם חלום רע והתענה בש"ק וביום א' היתב תעני' לתעניתו ודברתי בזה עם רופא מומחה ואמר לי כי ע"י טבילה במים קרים הי' יוכל לעשות כן ע"ד ותבא כמים בקרבו וכן הוא בחכמת הרפואה ומ"מ על הרמב"ם עוד יש להק' דלמא באמת יטבול במים קרים ויוכל לעמוד בתעני' דטבילה לא אסר על נפשי' והד' צ"ע: בא"ד אבל ק' י"ל דהש"ס ע"ד את"ל קאמר א"ת נדרי הבאי' כזה אסורין א"כ לאלתר לקי: בסו"ד היינו משום דשבועה חמורה יל"ד א"כ במתני' קאי מדרבנן ומה ענין זה לשאר שבועת דמתני' דלקה עליהם אם לא שכ' דתוס' כוונו לד' הר"ן וכוונתם אאי' פירות ומתני' לענין השבועה עצמה: כשמשביעין אותו מ' בר"ן נדרי' שם דדווקא בשבועה דאוריי' דינא הכי וצ"ע: תוס' ד"ה כשהשביע משה י"ל ע"ד שאז"ל ע"פ גדול שמי בגוים דקרי לי' אלהא דאלהא נמצא דאפי' עע"ז מודי' בה' ית' אלא שמבקשי' ממוצע בינם לקונם וכיון שנשבעי' מתייראי' לעשות כן: תוס' ד"ה כי היכי דלא תהא הפרה עוררני תלמיד א' למה בביטול אי' דילפי' מאחרי רבים להטות אמרי' דסגי בתרי דלמא ג"כ בעי' תלתא והשבתי כיון דקרא בדיני ממונות מיירי דסגי בג' דייני' א"כ ע"כ רבי' היינו תרי: אמר לעדי' יל"ד אמאי לא תני להא בתר נשבע לבטל את המצוה ונ' משום דלא דמי דהכי זמנין אין כאן שבועת שוא כגון בזקן ואינו לפי כבודו: שלא לעשות סוכה אפשר דבלא אשב לא הוה שבועת שוא דישיבה ממש אסר עליו לא זולת ולא נצטוה על הישיבה דווקא ול"מ כן בפוסקי' וצ"ע: והנה הרמב"ם הוסיף בד' הירושלמי העלאת בגד וע' כ"מ ולח"מ ולי נ' דלעולם אציצית קאי הרמב"ם וס"ל דנשבע שלא לקיים מצוה כמו כן אינו חל כמו נשבע לבטל מצוה וכיוצא בזה כ' הרמב"ם בה' תשובה דמונע מלעשות מצוה דינו כמחטיא רבים: תוס' ד"ה ציצית יש לתרץ דבשלמא קיימה תורה קאי אפי' אל"ת שפיר דתורה מקרי משא"כ קיימו מצות מ' מצו' עשה וא"כ ע"כ היינו ציצית: הדרן עלך שבועות שתים בעזר רוכב שמים מתני' בסופה על שגגתה ע' בר"ן מ"ש ליישב ע"ד רש"י וכוונתו דר"נ ורב אסי אלו הי' שמים על לבם הי' נזכרי' וכן הכי סהדי: ולי נ' עוד דמצי מיירי דראובן הלוה בפני' לשמעון מעות ואמר אח"כ להם שיעידו לו ע"ד שהלוה לשמעון והם סבורים כי זה הלוה אין שמו שמעון כ"א לוי ונשבעי' ע"ז שלא ידעו כי הלוה לשמעון ואח"כ נתברר כי באמת ידעו וא"כ היינו דר"כ ורב אסי: תוס' ד"ה ועמדו נ' דקו' זו ל"ל בעבד קרא הביאו להרמב"ם לזוז מדרש דשמעתין ולמימר דסוגי' דב"ק יליף לה מל' סו"פ שבועות שתים רש"י ברחוקי' שאתן וכו' נ' דבא לאפוקי שיזרוק פלוני צרור למים דס"ל לרש"י דכה"ג הוה שבועת שוא משום דלא הוה בידו משא"כ באתן דאם הוא נותן אעפ"י שאין חבירו מקבל הו"ל יוצא ידי שבועתו אמנם לד' הרמב"ם כ' דאצ"ל דכולא מתני' יתירא כ"א אשמועי' בקרובי ורחוקי' רבותא בין בביטוי בין בשוא בביטוי דס"ד בקרובי' דווקא שייך יזרוק צרור לים דמפייס לי' כמ"ש הלח"מ בזה משא"כ ברחוקי' וכן בשוא סד"א בקרובי' אם אומר על איש שהוא אשה הוא דהוה שוא דמכיר בו משא"כ ברחוקי' דלמא התל בו א' ואמר לו שהוא אשה קמ"ל דל"ש: וכן בכשרי' ופסולי' י"ל דס"ד כיון דפסול פסול לשבועה הו"ל שבועתו כמאן דליתא קמ"ל: אמר שמואל יל"ד הא קרא בהדי' כ' ושמואל מאי קמ"ל ואפשר דס"ד כהן כב"ד חשיב: אמנם למ"ש הסמ"ע דלכאורה הו"ל למימר אמן אמן תרי זימני אלא דאיצטרך חד לגלגול א"כ קמ"ל שמואל הא גופא דבחד אמן סגי: ואפשר דמכח זה דייק הרמב"ם דאפי' אשבועת גוי מהני אמן דהנה ראיתו נכבוכדנצר ויתרו לכאורה לאו ראי' הוא דלמא התם אינהו בעצמם נשבעו אלא דמ' לי' דעיקר רבותא דשמואל כל העונה אפי' אחר גוי אלא דק' שמואל גופא מנ"ל וצ"ע: והנה לכאורה אמאי לא יליף שמואל משבועת העדות דכ' ושמעה קול אלה דהיינו מפי אחרים אמנם למאי דאמרי' לקמן א"ש דאי מעדות הוה יליף ס"ד במזיד הוא דחייב אבל בשוגג לא קמ"ל מאמן אמן: ויל"ד אא"כ למה הביא סייעתא לשמואל מברייתא ושביק למתני' ונ' בנדקדק ד' רש"י גבי דוקי' דמתני' קמ"ל ע"ש דכוונת רש"י דלכאורה איכ' למימר דבמתני' תרתי בעי' שיאמר לא אכלתי וחבירו אומר משביעך אני ואמר אמן דמתני' תרוויי' קתני אבל בלא אומר אכלתי ולא אכלתי כ"א אמן לחודי' לא סגי לזה אשמועי' שמואל מסוטה דבאמן לחוד סגי וממילא מתיישב למה ר"פ לא הביא ראי' ממתני' כ"א משבועת העדות דהתם לא מיירי כה"ג וש"מ דבאמן לחוד סגי: ונתחיל לבאר פ' שבועת העדות בעזר מעמו ישועה ופדות. זכר דשני' דבשלמא אי מאנשים ולא נשים יליף א"כ כיון דעבד י"ל דין אשה שפיר ק' ל"ל קרא משא"כ אי מל' זכר לחוד יליף גם עבד הוה ל' זכר: ואמנם מה שהק' עליו הרי כל התורה בל' זכר נאמרה כ כוונת הרמב"ם דכולא מלתא דשנים יתירא דהו"ל למכתב עפ"י עדי' ואנא ידענא שני' אלא ש"מ לל' זכר נאמר: תוס' ד"ה שלשה כוונת דברי' דכיון דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ למעוטי' בעדי' עדיף: ד"ה כל כבודה בת מלך לולי דברי' הייתי' אומר דא"נ בעדות הוה טעמא משום כל כבודה מ"מ פסולי לגמרי